"יינגלך, לחם לא זורקים! לחם זה חיים"

לאחרונה יצאו חלק מתלמידי שכבת ד' בבית ספר קשת שוהם ל"מבצע דוגו": זמן קצר לאחר עלייתו לארץ, דוגו טייל בשוק מחנה יהודה בירושלים, וראה כדורי פלאפל מיטגנים בשמן. הוא החליט כי מדי שנה, ב-18 בינואר, יום יציאתו לצעדת המוות, הוא יאכל פלאפל כפי יכולתו עד להתפקע (לייטנר סיפר שבעבר היה יכול לאכול יותר מ-3 מנות פלאפל לבד. בשנים האחרונות, ממרום גילו, הוא אוכל אחת), כדי לחגוג את העובדה שהוא חי, שהוא אינו רעב יותר, שהגשים את חלומה של אמו והגיע לארץ ישראל.

לא מזמן חל יום השואה הבין לאומי, ואין פעם שכל עניין האוכל של התלמידים שלי לא בא לי בבום לפנים בכל פעם מחדש כשאני מסתכל על פח הזבל ומוצא שם סנדוויצ'ים שלמים שנזרקו לפח כמו שהם.

בכל פעם מחדש אני מפתיע את עצמי ומגלה עד כמה שאני לא מאמין שילדים בישראל 2023 יכולים ככה לזרוק אוכל לפח. ואז אני נזכר בסבתא שלי ע"ה, שורדת טרזינשטט, שהסתכלה למנגלה בלבן של העיניים וכל הזמן ביקשה מאתנו להקפיד ולא לזרוק את הפירורים... פירורים, לא לחם שלם. בגלל שהפירורים האלו היו ההבדל בין חיים למוות.

ברור לי שאף אחד מהילדים האלו לא עושה את מה שהוא עושה כי הוא חלילה רע או מזלזל בכוונה בלחם. זו פשוט תרבות השפע שמחרפנת את כולנו. ואם אתם עדיין לא מבינים על מה אני מדבר, לכו  ל"אושר עד" או למקום אחר שמוכרים בו אוכל, הסתכלו על הרצפה ורק תדמיינו איך הסבים והסבתות שלכם היו מוכרים את נשמתם בשביל הזכות לגעת ולאכול את העגבניות והירקות האלו שנפלו מהמדף וכבר אין להם דורש, כי מי בכלל המופרע שמתכוון לאכול מהרצפה?

ושוב המראה של סבתא שלי צף ועולה למולי. סבתא שאבא שלי סיפר לי עד עכשיו איך שהיא שרדה את הגיהינום של טרנסניסטריה בעזרת קליפות מלפפונים. לא חלב סויה. לא חלב שקדים. לא אלפחורס. לא בטיח. קליפות מלפפונים.

 * * *

עמדתי מול כיתה ו' ושאלתי אותם:"עם יד על הלב, ותרגישו לגמרי בנוח. עד כמה בכלל מעניינים אתכם כל סיפורי השואה האלו?". בהתחלה, כמה ידיים מנומסות הונפו לאוויר. לאחר מכן שאלתי שוב:"אל תעשו לי טובה כי לא נעים לכם. אני רוצה כנות. באמת. כמה זה בכלל מעסיק אתכם? האם יצא לך לחשוב במשך השנה על השואה? על ההשלכות שלה? על התוצאות? על מה היה קורה אילו אתם הייתם שם?".

שתיקה מביכה בכיתה. אחד מסתכל על השני. ואז תלמיד אחד הצביע ואמר לי:"וואלה, המחנך, בשיא הכנות, לא מדבר אלי בכלל. לא מעניין אותי. אני יודע שזה קיים, אבל מה לי וליום השואה? נולדתי במדינה הזו, וכל המציאות הזו מרגישה לי כמו איזה פרק מ'הארי פוטר'".

"אוקי, תודה. מי עוד מרגיש ככה?".

יער של ידיים הונפו לאוויר. הנה אני, מחנך בישראל, עומד מול תלמידי כיתה ו' שמצד האמת מתוודים ואומרים לי בכנות שהיום הזה פשוט לא מעניין אותם.

ואז הגיעה הפסקת אוכל, והזמנתי את סבא של אחד מהתלמידים שלי, ששרד את הגיהינום של אושוויץ, להיכנס ולדבר עם הכיתה, אחרי שכבר תיאמנו לפני שבוע את הביקור שלו.

והם מסתכלים ורואים לפניהם אדם מבוגר וחביב שרק התיישב לידי בזמן שהם התחילו לאכול. ופתאום, באמצע השיחה איתו, קפץ הזקן החביב כנשוך נחש ממקומו והחל לפסוע לאט ובנחישות לסוף הכיתה, וכל הכיתה ואני עוצרים ומסתכלים עליו ולא מבינים מה הוא רוצה ומה נסגר.

והוא מתחיל להתכופף לאט לאט, ופולט אנחה, ותוך כמה שניות הבנתי את הסיטואציה, ואני מזנק מהכיסא שלי לעברו ומנסה לעזור לו, אבל הוא כבר הושיט את היד הרועדת שלו לרצפה, ואסף משם חתיכת לחם פרוס עם שוקולד שזרק אחד מהתלמידים, הרים את הלחם כמו שמרימים אוצר, נישק אותו ואמר לתלמידים:"יינגלך, לא זורקים לחם בשום אופן! אנחנו, צריף שלם, היינו יכולים לחיות יומיים מפרוסה כזו. אסור לזרוק לחם. לחם זה חיים. אתם יודעים שראיתי איך שאמא שלי מתה לי בידיים בגלל רעב? אני אומר שכל מה שרציתי באותה תקופה במחנה הייתה להשיג רק לחם. לחם זה קודש!".

עזרתי לו לקום, וכולו רעד, ואני, עם דמעות בעיניים, לא מסוגל להוציא הגה מהפה, כי נזכרתי בסבתא שלי, עליה השלום, איך שהקפידה תמיד לאסוף את הלחם מהשולחן. ונזכרתי בסבתא נחמה שתחי', שאוספת תמיד את שאריות הלחם ומקפידה שכל העצמות יילכו לחתולים וחלילה לא לפח, כי גם עצמות זה אוכל. וראיתי איך התלמידים היו בהלם, כי הנה, יצא להם לחזות מכלי ראשון באוד מוצל מאש.

וחשבתי מה יקרה בעוד עשר שנים מעכשיו, כשכבר לא יהיו לנו ניצולים, ומחנך ישאל את הכיתה שלו:"עם יד על הלב ותרגישו לגמרי בנוח. כמה יום הקדיש הכללי באמת מעניין אתכם, אם בכלל?".

ולא יהיה לו זקן חביב ניצול שואה שייכנס ויזדעזע למראה חתיכת פרוסה של לחם על הרצפה וירים אותה ביד רועדת ויבקש מהם בעיניים דומעות:"יינגלך, לא זורקים לחם בשום אופן! אנחנו, צריף שלם היינו יכולים לחיות יומיים מפרוסה כזו. אסור לזרוק לחם. לחם זה חיים".

* * *

ואם אתם ממש רוצים להודות לי, אז נסו לקרוא את הספר המדהים והכל כך מיוחד של ד"ר אדית אגר, "הבחירה". התחושה שמלווה את קריאת הספר היא הרבה יותר מהנאה או חווית משמעות. אגר מצליחה לשרטט בקווים עדינים כלים שכמו נצרבו בנפשנו ומרימים אותנו ביחד איתה למסע מופלא של עבר ועתיד, תהומות הרוע האנושי לצד נפלאות הרוח וההשראה.

לא תצטערו. באחריות!