סיון רהב מאיר: זה פשוט מאד – לא תרצח

שתי כותרות קפצו לי מול העיניים במקביל בסלולרי: "צפו": המשלחת הישראלית בטורקיה הצליחה לחלץ ילד בן 10 שהיה לכוד יותר מארבעה ימים מתחת לקרקע. ואז עוד "צפו": האחים יעקב ישראל בן ה-6 ואשר מנחם בן ה-8 הובאו למנוחות אחרי שנרצחו בפיגוע בערב שבת.

שתי כותרות, שני עולמות, ותהום ביניהם: בעוד נציגים ישראלים נוסעים, לפעמים עד קצה העולם, כדי לחלץ ילדים מתחת לעפר ולהציל אותם, כאן יצא לדרך מחבל בכוונה לרצוח ילדים כשהם בבגדי שבת, בדרך לשבת משפחתית.

ובפרשה שקראנו בשבת בבוקר כתוב, בפשטות, בשתי מילים: "לֹא תִּרְצָח". בלי נימוק, בלי הסבר. פשוט לא. רש"י, פרשן התורה המפורסם ביותר, אפילו לא מפרש את שתי המילים האלה.

יש פרשנים שמסבירים איך גם אנחנו יכולים להתחזק בנקודה הזו של "לא תרצח", שהיא לכאורה רחוקה כל כך מאיתנו: הרי נאמר ש"כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים", או "כל המעלים עינו מן הצדקה כאילו שופך דמים". כל אחד יכול להתנהג ביותר רגישות לזולת, לצלם אלוקים שיש בו, לעילוי נשמתם של ההרוגים ולרפואת הפצועים.

בכיתות של יעקב ישראל ואשר מנחם בוודאי למדו השבוע הרבה על עשרת הדברות ועל "לא תרצח". הבוקר הם לא יגיעו לכיתה. צריך שהעולם כולו ילמד.

על אחדות, שליחות, עוצמה נפשית ועוד

בוקר טוב מניו יורק. הנה כמה דברים שלמדתי כאן, כשצילמו את התמונה הקבוצתית השנתית החדשה בכנס של שליחות חב"ד:

1. אחדות. זו לא קלישאה. דווקא על רקע המתח הפנימי בישראל, שמעתי פה על הפעילות של 6,000 השליחות ברחבי העולם, ולמדתי עד כמה אפשר לדבר עם מי שאתה לא מסכים איתו ולמצוא את המכנה המשותף. עד כמה אהבת ישראל, וחיפוש הנקודה הפנימית הטובה שיש בזולת, מתוך כבוד – הם מרכיבים הכרחיים. הסיפור המשותף שלנו גדול יותר מכל מחלוקת זמנית.

2. שליחות – בכל גיל. בשורה הראשונה בתמונה, כמה סמלי, יושבות הנשים המבוגרות ביותר, שלא יוצאות לעולם לפנסיה ממשימת חייהן. לצידן יושבות נשים צעירות שמחזיקות תינוק שזה עתה נולד, כי בשליחות גם אין באמת חופשת לידה...

3. עוצמה נשית. זוהי תמונה שמוכיחה שהנהגה ופעילות ציבורית נשית לא סותרת שמירה על המסורת. להיפך. התורה, החסידות והאמונה – הן שנותנות לכל אחת מהן כוח להיות אימא ורעיה וגם לצאת למקומות רחוקים ברחבי העולם ולהקים שם מוסדות ולהנהיג וליזום.

4. מה שלא רואים בתמונה. מאחורי החיוכים לא הכול נוצץ וזוהר. שמעתי כאן גם על הקשיים, הדמעות, הבדידות, הגעגועים. הן לא מצטערות על המחיר הזה, אבל לפעמים אנחנו רואים רק הצלחות, ושוכחים את הדרך.

5. כל מי שמסתכל בתמונה הוא שליח. המטרה שלהן היא שזה יהפוך למשהו מדבק: גם בלי מינוי רשמי ותמונה קבוצתית, כל אחד מאיתנו הוא שליח שיכול להוסיף טוב במקום שבו הוא נמצא כעת. לא צריך לעבור לקטמנדו או למקסיקו, צריך רק לשנות את הדרך שבה מסתכלים על הסביבה שלנו.

תודה לאלפי השליחות שבתמונה על הימים האחרונים (מזהים שליחה שאתם מכירים?). נתתן לי הרבה חומר למחשבה...

זה רק איחור

זה קשה. העולם אמור להיות מקום טוב, שלם ושמח, ויש אנשים שבמעשים המכוערים שלהם מקלקלים אותו. השבוע נפל לוחם משמר הגבול, אסיל סואעד. המחבל שתקף אותו – בן 13. מה קורה כאן?

בעשרת הדברות שקראנו בשבת בפרשה, אלוקים אומר: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי". חכמינו מסבירים שעבודת אלילים מכונה אלוהים אחרים, מלשון איחור: "מפני שהם מאחרים הטובה מלבוא לעולם".

כלומר, הרע מפריע לטוב להופיע, הוא מעכב אותו, גורם לו לאחר. איזה מחיר נורא שילמנו לאורך ההיסטוריה על האיחור הזה, על העיכוב בביאתו של הטוב. על אנשים שעובדים אלוהים אחרים – של טרור, מלחמה, אלימות, אנטישמיות.

אבל הרב קוק מצא מסר מנחם ומחזק באותן המילים ממש. הרשעים רק "מאחרים את הטובה מלבוא". גם הקלקול הכי גדול, גם הרוע הכי מושחת, לא יכול להשמיד את הטוב אלא רק לאחר אותו, רק לעכב את בואו.

בסוף, תפיסת עולם ששולחת ילד בן 13 לרצוח, לא תשרוד. הטוב מוכרח לנצח.

לקום

התיעודים מהבית של משפחת פלאי ברחוב מינץ בירושלים הגיעו אלי תוך שניות לניו יורק. הסרטונים הקצרים האלה הם שיעורים, שמגיעים לעולם כולו. בקצב החדשות הסוער הפיגוע בשכונת רמות ביום שישי אולי נשכח, אבל השבעה על הילדים יעקב-ישראל ואשר-מנחם פלאי בעיצומה.

בסרטון אחד האם, דבורה פלאי, יושבת מול בני נוער שמקבלים על עצמם קבלות טובות, לעילוי נשמת ילדיה. נער אחד אומר שיכבד את החברים שלו, השני אומר שישתדל לכבד יותר את הוריו, והשלישי – יניח תפילין.

בסרטון אחר היא מספרת איך היה לה ולילדים משפט קבוע בבית: "אל תאמר אוף, תאמר פרק קוף". פרק ק' בתהלים הוא "מִזְמוֹר לְתוֹדָה", פרק של הודיה. הרבה יוזמות לאמירת מזמור ק' יצאו לדרך בזכות דבריה.

אמש הגיעה מרים פרץ לנחם, ואמרה: "את אף אחד מאיתנו לא שאלו אם הוא רוצה לחיות, ואת אף אחד מאיתנו לא שאלו מתי הוא ילך. זה בידי הקדוש ברוך הוא. אבל אני למדתי מדוד המלך. כשהבן שלו היה חולה, המלך ישב על הרצפה, לא אכל ולא שתה, התפלל וביקש. אבל כשאמרו לו 'הילד מת' - המילה הראשונה שמופיעה שם, זו המילה שצריכה ללוות אתכם: 'וַיָּקֹם'.

"דוד המלך קם, מתלבש, אוכל. זה מה שאתם צריכים לעשות. לקום. הילדים הם כבר מלאכים בשמיים, מטפלים בהם שם, אבל לנו – הקדוש ברוך הוא נותן בכל יום כוחות. אני קברתי שני ילדים וגם בעל, אבל גם חיתנתי ילדים, ויש נכדים ויש שמחות. הקדוש ברוך הוא פותח שערים, ואנחנו לומדים עוד יותר להתחבר אליו ולהתקרב אליו, דווקא מהמשבר הכי גדול".

ואז האמא דבורה אמרה למרים: "את מחזקת אותי, אני רואה מולי מישהו של 'וַיָּקֹם'".

ומרים סיימה: "עוד מעט כל האנשים האלה הולכים, ואנחנו נשארים בבית. הולכים להיות ימים לא פשוטים. אבל – וַיָּקֹם. הילדים האלה יצרו רוח של אחדות בעם ישראל. הלוואי שהיא תלווה אותנו לא רק כשקוברים מתים".

אלוקים בתפוח

כבר יום חמישי ועוד לא דיברנו פה על פרשת השבוע, פרשת משפטים. הנה דברים נפלאים שכתב הרב עדין שטיינזלץ:"הדבר הכי תמוה בפרשת משפטים הוא... פרשת משפטים. איך יכול להיות שאנחנו עוברים ממעמד הר סיני הדרמטי והמרגש בפרשה הקודמת, אל פרשה שיש בה רשימה של 53 מצוות מכל תחומי החיים? איך אפשר להמשיך ממתן תורה אל הוראות איך לטפל בחמור שלך או מה קורה אם מישהו שבר לך שן ופצע אותך?

"ובכן, כדי לעשות דברים גדולים צריך להתחיל בפרטים הקטנים. רק ככה יוצרים משמעות וממשיכים את מעמד הר סיני אל תוך חיינו.

"בניגוד לאמירה 'המטרה מקדשת את האמצעים', התורה קוראת לנו לראות את הדברים אחרת ולומר: 'האמצעים מקדשים את המטרה'. את הקולות והברקים של הר סיני, את הרוח הזו, את הבשורה הגדולה אנחנו פורטים למצוות, אל תוך השוק, הבית, הבנק והרכב.

"אנחנו רגילים לתלות את העיניים בשמיים כשאנחנו מדברים על אלוקים, אבל פרשת משפטים מלמדת אותנו שאלוקים נמצא גם בשטר הכסף שאנחנו משלמים בו, בתפוח שאנחנו אוכלים וביחס שלנו לשומר בחניון. חפשו אותו סביבכם, כעת".