ידידיה מאיר צפה באירועים האחרונים על "שקט", והבין משהו על רגש ראשוני

1. את רוב החדשות בשבוע הדרמטי הזה ראיתי במנות קטנות ובאופן מקוטע מאוד בסלולרי. ליוויתי את אשתי במסע הרצאות קצר בארצות הברית, ובזמן שהיא דיברה אני הצצתי בטלפון להתעדכן בנעשה בארץ. רק מה? כדי לא להפריע להרצאה וידאתי לפני זה שהטלפון על שקט, וכך חוויתי את המציאות באופן אלטרנטיבי משהו.

ראיתי, למשל, עשרות אלפי ישראלים צועדים במרכז ירושלים ומנופפים בהמון דגלי ישראל. זה מראה שאוטומטית מרגש אותך מאוד. ממש מרחיב את הלב. אפקט ריקודגלים. שאי סביב עיניך וראי כולם נקבצו ובאו לך. פתאום נתקפתי בגעגועים לארץ. אבל מהר מאוד הבנתי מה האירוע ולמה יש שם כל כך הרבה דגלים. מישהו ניסה לבלבל את האויב. והאויב פה הוא אני, אנחנו, כל מי שהלך לפני שלושה חודשים לקלפי כדי לבחור ממשלה שתתקן סוף סוף את מערכת המשפט. הדגלים היפים האלה נועדו ליצור מצג שווא של אירוע ישראלי כזה, ממלכתי, מאחד ומרגש. ואז הבנתי גם עד כמה הרגש הראשוני עשוי לתעתע לפעמים.

אחר כך ראיתי וידאו של חברי כנסת שרים בהתרגשות ביחד תוך כדי ישיבת בוועדה בכנסת. גם זה נראה בהתחלה מרגש מאוד. בפרט ברגע שבכתוביות הופיעו המילים שהם שרו שם: "אין לי ארץ אחרת". מקסים. אבל כשאחד מהם קפץ פתאום על השולחן ורץ בתנועה מאיימת אל יושב הראש, שאותו כינו בישיבה שוב ושוב "דיקטטור", קלטתי את ההקשר. ואז הבנתי גם עד כמה הרגש הראשוני עשוי לתעתע לפעמים.

אחר כך הגיע סרטון של אישה בוכה בדמעות בכנסת, ממש מליטה את פניה בידיה, ואלו שסביבה מנסים להרגיע אותה ולנחם אותה. לבי יצא אליה. מה קרה? מה בישרו לה רגע קודם שגרם לה לכאב צורב כל כך ולבכי פומבי כזה? אבל מהר מאוד הבנתי את ההקשר. הבוכייה היא חברת הכנסת יוליה מלינובסקי, שבקדנציה הקודמת מונתה בידי פטרונה אביגדור ליברמן ליושבת ראש הוועדה ל"שירותי דת יהודיים". אני זוכר תיעודים שלה לועגת בבוז לקודשי ישראל (אם כי חייבים לציין שאלה לא היו ערכים מקודשים כמו שמירת המסורת מדור לדור בעניין הרכב הוועדה לבחירת שופטים, בסך הכול כשרות, שבת וגיור). ולמה עכשיו היא בכתה? מאוחר יותר היא דיברה בפני הוועדה והסבירה שהמצב מזכיר לה את החוויות שלה מברית המועצות. אנשים שנולדו כאן בארץ לא מבינים כמוה את ההשלכות של האירוע שבו אנחנו נמצאים. גם בברית המועצות זה התחיל ככה תמים באוקטובר 1917, אבל אחר כך זה הידרדר לשליחת אנשים לכלא ולהוצאות להורג מול הקיר. אז תלמדו היסטוריה. "לא עושים הידברות עם אקדח לרקה", היא הטיחה בדיקטטור רוטמן. ואז הבנתי גם עד כמה הרגש הראשוני עשוי לתעתע לפעמים.

2. ולמה אני חוזר שוב ושוב ושוב לרגש הראשוני המתעתע? כי בימים סוערים אלה הרגש מתעתע במיוחד. בכלל, בימים סוערים אלה הרגש פעיל במיוחד. הכול כל כך מלא אמוציות, ובעיקר מניפולציות, ואפשר בקלות להתבלבל.

הנה עוד דוגמה: רבים במערכת הפוליטית הגיבו להצעת הפשרה של הנשיא. היו מי שהתמקדו במתווה שלו בעניין סעיף חוקי היסוד, אחרים התמקדו בעילת הסבירות, אבל לא שמעתי איש, מימין או משמאל, מסתייג מדברי הפתיחה של נאום הנשיא. הרצוג סיפר איך פנו אליו אנשים מכל צידי המפה הפוליטית, "שמבקשים בשבועות האחרונים דבר אחד – לא לצעוד לתוך התהום. להפסיק את אש הקיטוב הנפיצה, לפני שהיא תכלה אותנו. אנחנו כבר מזמן לא בוויכוח פוליטי, אלא על סף קריסה חוקתית וחברתית... אני מרגיש, כולנו מרגישים, שאנחנו נמצאים רגע לפני התנגשות – ואפילו התנגשות אלימה. שחבית הנפץ לפני פיצוץ, ושאנחנו על סף של 'יד איש באחיו'".

ובכן, אדוני הנשיא, אני יודע כמה אתה דואג בכנות לאחדות ישראל. בניגוד לקודמך (תודה, טאטע, שריבלין לא נשיא המדינה בימים אלה!) אתה באמת גורם מאחד ומלכד. אתה מחפש להאיר את הטוב והיפה שבמדינת ישראל לגווניה. איך אתה קורא לזה? "האור הגנוז של החברה הישראלית". אבל אל תמהר לקבל, כמין הנחת יסוד שמוסכמת על הכול, את הנרטיב שמוליכים פה אנשי קצה בעלי אינטרסים פוליטיים, כאילו עוד רגע הכול קורס פה ולכן חייבים לעצור את תיקון מערכת המשפט.

לא. הכול לא קורס פה. מקסימום קצת מתווכחים פה. או הרבה מתווכחים פה. אבל לא תהיה כאן מלחמת אחים, חלילה, כי עם ישראל - אם אפשר לדבר בהכללה - הרבה יותר אחראי, ובעיקר הרבה פחות שונא, מהעיתונאים שלו, מהפוליטיקאים שלו, ובמיוחד מזקני הגנרלים שלו. אגב, מה נסגר שם עם אהוד ברק, חלוץ, יעלון, חולדאי והטייס גיבור ישראל ההוא שכבר הספקתי לשכוח את שמו אבל ממש לא את מה שאמר? זה כבר נהיה מעניין ברמה המקצועית. האם הספרות המחקרית מכירה עוד מקרים כאלה, מצבאות אחרים בעולם, שאנשים שעשו גדולות ונצורות, תוך נכונות למסירות נפש, שחיילים הלכו אחריהם לשדה הקרב, חווים באוזר גיל 70 - איך לומר בעדינות - התרופפות מסוימת? תראו, חלוץ תמיד דיבר לא יפה, וגם התנהג לא יפה, אבל בוגי? אני אומר לכם בכנות, אני מסתכל עליו וחווה בעיקר מבוכה גדולה (לאהוד ברק כבר התרגלתי).

3. הנה אשת מקצוע מתחום הנפש, שלא נראה לי שתסייע לאבחן את התסמונת. אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. אבל אם מקשיבים לה היטב יכולים אולי להבין דבר או שניים על מה שמתרחש בימים אלה בראש ובלב של אותו ציבור מוסת שחי בתודעת "חבית חומר נפץ" בימים אלה.

"ד"ר הדס שהרבני־סיידון היא פסיכולוגית קלינית. בוקר טוב לך", פתח המראיין ספי עובדיה בתוכניתו בגלי צה"ל, "אני רואה שגם אתם התארגנתם ואתם מפגינים שם בקפלן ואומרים: גם אנחנו הפסיכולוגים חוששים שהרפורמה הזאת תפגע גם במערך בריאות הנפש. טוב, קודם כול תסבירי". שהרבני־סיידון מיהרה לתקן: "אנחנו לא רק הפסיכולוגים: פסיכולוגיה, פסיכיאטריה, עובדים סוציאליים, מטפלים באמצעות אומנויות וכלל מקצועות בריאות הנפש. מעל שלושת אלפים נשים וגברים שמבינים שפשיזם ודיקטטורה מסכנים נפשות".

רגע, אתם שובתים? אתם מפגינים? מה?

"אנחנו מפגינים היום, כמו ביום שלישי שעבר, ונמשיך להפגין ולהגביר את ההתנגדות שלנו, כי ברור לנו שמדובר בסכנת נפשות, כי דיקטטורה היא פיקוח נפש".

אוקיי, רגע, כאן אני חייב לעצור אותך ולשאול אותך, אם בסופו של דבר אתם כמו כל אדם פרטי אחר. כל אחד זכאי לדעתו. את חושבת שזה פשיזם, ויכול להיות פסיכולוג אחר שיגיד: 'מה פתאום אתם מתאגדים ומדברים בשם הפסיכולוגים? אני לא רואה בזה בעיה. אולי אני חושב אפילו שזה בסדר'. השאלה בשם מי אתם מדברים, ההתאגדות הזאת?

"...מול האופן שבו חברת הכנסת טלי גוטליב מדברת כשהיא אומרת על כלכלנים בכירים ועל היסטוריונים שהם 'רעשי רקע', אותו דבר אפשר להגיד גם על מקצועות הבריאות. אבל אנחנו מתבססים על מחקר ונאמנים להיסטוריה. לנו יש תחזיות ולזה אנחנו מכוונים. במובן הזה, לא מדובר בדעה פוליטית".

למה? תסבירי לי. מה הקשר בין מהלכי החקיקה האלה למערך בריאות הנפש? איפה זה בכלל פוגש את העניין הזה?

"המשמעות של הפיכה משטרית היא פגיעה בזכויות אדם. ההשלכות כוללות צמצום או מניעה של טיפול על רקע מגדר, גזע, דת, מתן טיפולים מזיקים..."

את ממש מרחיקה לכת, איך את מגיעה לשם? בסוף, איך את מצביעה על קשר?

"בוא, סמוטריץ' לא רוצה לחתום על עצומות בין־לאומיות נגד אלימות נגד נשים. אנחנו רואים דילול של משאבים מאזורים פריפריאליים, אזורים מגדריים. אנחנו מדברים על תיקון חוק האפליה שיאפשר לא לתת מענה לאוכלוסיות..."

אבל חוק האפליה זה בהסכם הקואליציוני, כרגע לא בטוח שיקודם. אנחנו מדברים על הרפורמה המשפטית, השאלה מה הקשר בין הרפורמה המשפטית לבין...

"הרפורמה המשפטית לא תאפשר בעצם לפנות לערכאות בעלות שיקול דעת עצמאי. יהיו פה מקרים שאנחנו רואים אותם בדיקטטורות. זאת לא המצאה. זאת המציאות במדינות כאלה. מציאות של אשפוזים כפויים, של חוות דעת ללא יכולת ערעור עליהן. אנחנו רואים גם פגיעה כבר עכשיו בחופש המחקר. מעמד אקדמי של מקצועות בריאות. אלה מהלכים שמדללים את המערכת כולה ופוגעים פגיעה ישירה באזרחים. אז אלה לא מחשבות מנותקות. אלה לא דעות פוליטיות. זה הערך של ידע ומחקר וזה האופן שבו עולם מתוקן ניגש להפיכה משטרית. לא מתוך בריונות. טלי יכולה לצעוק כמה שהיא רוצה בוועדות ולהשתיק את כולם עם הצרחות שלה... אני מבקשת לתת תחזית מקצועית".

4. בקטע הזה של השיחה אני עושה גוגל על השם הארוך של המרואיינת. יש אשכרה פסיכולוגית שמדברת ככה? שחושבת ככה? ועוד בשם ה"מקצועיות", כפי שהיא מדגישה בכל משפט שני? הם לא אמורים להיות מרגיעים? אנשים עם תבונה, עם הקשבה, עם חיבור למציאות? אז כן. ד"ר שהרבני־סיידון היא פסיכולוגית עם קליניקה בתל אביב ל"טיפול דינמי ממוקד וקצר מועד, טיפול קוגניטיבי התנהגותי להפרעות חרדה, טיפול מרחוק דרך האינטרנט, טיפול דינמי ממושך, הדרכות הורים, טיפול זוגי, טיפול זוגי במהלך גירושין". ויש לה חתיכת רזומה: היא עבדה במחלקת אשפוז יום פסיכיאטרי בבית החולים שיבא ובבית החולים שניידר. היא מרצה בבית הספר לפסיכותרפיה באוניברסיטת בר־אילן. היא מלמדת במגמה הקלינית בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. כלומר לא מדובר רק במטופלים, גם תלמידים גדלים לאורה. האם גם הם חיים בסרט שלה?

נראה לי שספי עובדיה קורא את מחשבותי. "כמה פסיכולוגים, מאוגדים במחאה הזו שלכם?", הוא שואל אותה. והיא עונה: "יש לנו מעל שלושת אלפים איש. אנחנו הוצאנו לפני 36 שעות עצומה שבה אנחנו בעצם מתחייבים לפעול בכל הדרכים שהן התנגדות לא אלימה, לרבות שביתה. כבר בשבוע הבא אנחנו נרים את הדבר הזה. כי אנחנו חייבים לעשות פעולה של הגנה על אזרחי ישראל. תראה, ספי, כבר היום הנפש מבקשת הגנה. אנחנו רואים אנשים שמתלוננים על קושי לישון, על ייאוש, על חרדה, אובדן תיאבון, ייאוש".

5. על המילה "ייאוש" היא חזרה פעמיים ברשימת התסמונות שחווים אזרחי ישראל נטולי ההגנה. היא כנראה גם הייתה חוזרת על זה שלוש או ארבע פעמים, אבל למראיין הייתה שאלה טובה. ואגב, יפה שהוא העז להטיל ספק, לכל אורך הריאיון, בדיאגנוזה המקצועית שלה. "את מבינה", הוא אמר, "שבצד השני יש אנשים שהצביעו, ששלשלו פתק של ליכוד, של ציונות דתית, של מפלגות אחרות, שהם מאוד רוצים את זה. שהנפש שלהם לא תדע מרגוע אם לא יקודמו מהלכי החקיקה הזאת. ובסוף השאלה מה בין מצב רוח פסיכולוגי..."

והפסיכולוגית מיהרה לענות נחרצות: "אין שום התנגדות לממשלת הימין. שיהיה ברור. בין החותמים ובין האנשים שלנו יש אנשי ימין. ההתנגדות שלנו היא להפיכה משטרית. בדיקטטורה אין אמון, אין פרטיות, אין סודיות, אין טיפול נפשי".

אנחנו חייבים לסיים.

"משפט אחרון. כשאנחנו בעצם מדברים על היערכות של כל מערכת הבריאות לשמור על זכויות האדם, אנחנו עושים את זה כי לאנשים קשה להתייצב מול הממשלה ולצעוק 'מי זה?' 'מי זה?' מי זה הגיע תחת דמוקרטיה ומנסה למכור לנו דיקטטורה דרך אמירות כמו 'נאמנות למדינה', 'אהבת המדינה'. אני קוראת לכולם להתבסס על מה שאומרים אנשי מקצוע. יוצאות עצומות של כלכלנים בכירים, של היסטוריונים, של אנשי ונשי בריאות הנפש ומערכת הבריאות כולה. כולנו יחד אנשי מחקר וידע - אומרים מה יקרה פה. יש תחזיות, ספי".

טוב, עד כאן הריאיון. לא נגענו, כמו שאומרים. נראה לי שאני צריך להתחיל להקשיב גם לרדיו על שקט.

הטור פורסם בעיתון "בשבע".