סיון רהב מאיר: מי שלא חושב כמוך הוא לא אפס, לא מטורלל ולא דיקטטור. על כבוד

1. הנושא הוא כבר מזמן לא הרפורמה המשפטית. הנושא הוא איך בכלל מנהלים דיון ציבורי. היום זה מערכת המשפט, מחר זה נושא אחר.

רוב הדיון השבוע בנאום של הנשיא הרצוג עסק בפרטים. בהצעות המעשיות. אגב, הוא העלה לראשונה את נושא העומס בבתי המשפט, שהוא גם בהול וגם קונצנזוס. אבל מעבר לתכל'ס, היה בנאום רכיב שחסר מאוד בוויכוח כיום – כבוד. כבוד בסיסי להשקפות עולם של אנשים. דוברים רבים פשוט מבטלים את הצד השני, מזלזלים בו, בזים לו ולהשקפותיו.

הנה פסקה מתוך הנאום של הרצוג שכדאי לשנן, והיא אולי חשובה יותר ממספר נציגי הקואליציה בוועדה למינוי שופטים, או מפרט כזה או אחר בפסקת ההתגברות: "הרפורמה המוצעת לא צצה יש מאין. היא תוצר של מחנה שמרגיש שהתפתח חוסר איזון בין הרשויות, ונחצו בעניין זה גבולות לאורך השנים. ולא פחות מכך – היא תוצר של כאב ותסכול עמוק, שהגיעו לשיא בהתנתקות מגוש קטיף וצפון השומרון. הכאב הזה של האחים והאחיות שלנו הוא אמיתי, לדחות אותו ולהתעלם ממנו זו טעות גדולה. ומהצד השני, אני מבקש להדגיש: האחריות להקשיב, לחוש את הכאבים – של כלל חלקי העם, ובוודאי כשהם באים לידי ביטוי בחרדות ובחששות עמוקים – מוטלת בראש ובראשונה על מי שאוחזים במוסדות השלטון בעת הזאת".

אפשר גם לקרוא את זה שוב, כי בקריאה ראשונה כל אחד בטח קורא את החלק שנוגע לכאב של המחנה שלו.

כבוד בסיסי. מי שלא חושב כמוך הוא לא אפס ולא מטורלל ולא דיקטטור. כבוד. עכשיו אפשר להתחיל לדבר.

2. קהילה יהודית עתיקה הפסיקה להתקיים השבוע, וגילי ניר, איש מילואים של פיקוד העורף, היה שם כדי לספר. ניר שמע על האסון ויצא לדרך עצמאית, לא דרך המשלחת. הוא היה הראשון שהגיע לבית של שאול וטונה ג'נודי, ראשי הקהילה היהודית בעיר אנטיוכיה בטורקיה, על גבול סוריה.

"הגעתי לעיר הרוסה", סיפר לי, "ופגשתי את עזרא, האח של שאול, והבן שלו מרדכי עומדים ליד הבית, חסרי אונים, בוכים. עזרא לא האמין שהוא עצמו ניצל. בארבע ורבע לפנות בוקר, כשהאדמה רעדה, הוא ואשתו הצליחו לצאת מביתם בלי כלום. הכל נקבר תחת ההריסות, והם ניצלו. אמרתי להם שאני מבטיח להם בשם העם היהודי שיעשו עבורם כל מה שניתן".

הוא התחיל לחפור יחד עם כמה מקומיים עם טוריות, "אבל הטורקים לא זיהו סימני חיים ולכן המשיכו הלאה. נדרשה פה מוטיבציה יהודית להביא אותם לקבורה".

ואז הגיעו צעירים של יחידת החילוץ "קדנה" (יחידת חילוץ של יהדות מקסיקו למצבי חירום) ונציגי חברת הביטוח הראל ואנשי זק"א וכמובן – נציגי פיקוד העורף, שהחלו לנהל את האירוע. החיפוש הסתיים אחרי 36 שעות.

גילי משחזר: "צריך הרבה נחישות, וגם הרבה מזל, מה שאני קורא סייעתא דשמיא, הרי אפשר לפתוח 300 חורים של חיפוש ולא למצוא כלום. ההנחה הייתה שהם היו במיטה, ואכן שם נמצאה גופת האישה. הבעל הספיק כנראה לקום ולצאת למסדרון, ושם מצאו אותו. אחרי שאיתרו אותם נערך שם טקס אשכבה מרגש, מצמרר. בני המשפחה אמרו: עם ישראל הגיע בשבילנו עד לפה".

בני הזוג נלקחו משם לקבורה באיסטנבול, ועמם נקברה חתיכת היסטוריה. "הבת שלהם גרה בארץ, הבן גר באיסטנבול. אח של שאול, עזרא, אמר לנו בסוף הטקס: זהו, אני היהודי האחרון באנטיוכיה ואני עוזב. הקהילה הזו נגמרה, אף אחד כבר לא יחזור לפה. היינו פה משנת 300 לפני הספירה ועד היום, וזהו".

ואכן, השם אנטיוכיה מגיע מהשם אנטיוכוס הרביעי, אותו אנטיוכוס ידוע לשמצה מסיפור החנוכה והחרבת המקדש. היא מוזכרת בתלמוד כעיר שחכמים יהודים ביקרו בה, ובהם גם רבי עקיבא. בכמה מקומות התלמוד אף משתמש בביטוי "כאנטיוכיא", כמו אנטיוכיה, כדי להמחיש עיר גדולה וחשובה.

היא הייתה עיר מרכזית בעולם הקדום, לצד אלכסנדריה ורומא הידועות. הקהילה היהודית בעיר עברה את התקופה הרומית, הביזנטית, הצלבנית, ושרדה כיבושים, מלחמות ומצור. ותיקי העיר זוכרים איך נהגו לקפוץ לקהילה היהודית הגדולה בחאלב, העיר הסורית הסמוכה. עד היום העיר מלאה בסמלים יהודיים בולטים וסמל המגן דוד מופיע בה רבות. בתחילת המאה העשרים עוד הייתה שם קהילה תוססת שאליה גם היגרו יהודים מסוריה, עיראק ואיראן. עם השנים רבים עלו ארצה, רבים עברו לאיסטנבול הגדולה, ובשנים האחרונות חיו בה רק 14 יהודים, שהצעירים שבהם כבר מזמן פנסיונרים.

גם כשלא היה להם מניין הם המשיכו לבוא לבית הכנסת העתיק, שבו ספרי תורה בעלי ערך היסטרי, ולהתפלל שם. השבוע, גם ספרי התורה ששרדו את רעידת האדמה פונו משם. אלפיים ושלוש מאות שנות תפילה הסתיימו. "זה עצוב, אבל זה גם הכיוון של ההיסטוריה", אמר לי גילי. "ראיתי בעיניים גלות שהתחסלה".

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".