למה היא קונה כל כך הרבה? על עולם שלם של רגשות

בני זוג שהגיעו אלי לקליניקה, נראו סעורים וטעונים ממש.

מה קרה? 

מדובר בוויכוח ישן שיש ביניהם. הנושא הוא כסף. 

"אנחנו נשואים כבר שש עשרה שנה, ואף פעם לא זכיתי לראות את אשתי לוקחת אחריות על המצב הכלכלי. היא מבזבזת כספים בכמויות מחרידות, לא חושבת אפילו דקה לפני שהיא קונה משהו. מבחינתה כל דבר הוא דחוף ולא סובל דיחוי. הבית שלנו מפוצץ בשטויות שאף אחד לא צריך. כל יום היא מתעוררת עם רעיון חדש. 

"ליד העבודה שלה יש מרכז מסחרי, בדרך חזור היא חייבת לעשות שם סיבוב, ואז היא חוזרת עם דברים שתאמין לי, לא חסרים לאף אחד. 

"אני חייב לציין שהיא קונה לי המון מתנות ומפנקת אותי. כנראה אני אמור להיות מאושר ולהודות לה' על האכפתיות, אבל במקום להגיד לה תודה – אני רוצה לקחת את כל השקיות ופשוט להחזיר אותן. לא מעוניין במתנות! לא ביקשתי, ואני גם לא צריך!

"בשבוע שעבר, למשל, היה גל קור, אז היא החליטה לקנות לכולם צעיף, כפפות וגרבי צמר. תאמין לי, אני רואה את הפריטים הללו מתגלגלים בבית, אף אחד לא טורח להשתמש בהם. שמים מעיל ויוצאים. בשביל מה צריך את כל הפריטים המיותרים האלו???

"אחרי יומיים היא שוב קפצה לקניות וחזרה עם איזה שש חוברות יצירה. מבחינתה זה היה ממש נחוץ, הילדים משועממים ואין להם מה לעשות. אני מזמין אותך בחגיגיות לבית שלנו לבדוק אם מישהו השתמש בחוברות האלו...".

בשלב הזה פניתי לאישה ושאלתי מה את מרגישה עם התיאור של בעלך. 

היא לא חיכתה אפילו רגע אחד, והתחילה לפרוק את כל טענותיה. 

לדבריה היא נשואה לבעל אטום. אף אחד לא מעניין אותו. "הלוואי שפעם אחת בכל שנות הנישואים שלנו הוא היה קונה לי משהו אחד. בחיים לא זכיתי ממנו לתשומת לב, כל דבר אני צריכה לבקש, להסביר ולהתחנן על נפשי. גם את הילדים הוא לא רואה. הוא חושב שהם צריכים לגדול בעצמם. כן, ילדים זקוקים לתעסוקה, ילדים צריכים שמישהו יחשוב עליהם וגם יפנק אותם". 

אז בעצם, יש כאן קונפליקט בין הבעל לאשה, כשלכאורה, הנושא שלו הוא מה נכון וכמה נכון להוציא עבור הילדים.

יכולתי לפתור את הקונפליקט הזה במשפט אחד: הייתי מסביר לכל אחד שזה טבע העולם, אישה נהנית מהתחדשות והשקעה בבית, וגבר בטבע שלו טרוד בפרנסה וכדומה. זה בריא ונורמלי שהוא שוכח להשקיע בבית, וגם בריא ונורמלי שהאישה קונה ואכפת לה וחשוב לה.

אז מה שהיה קורה הוא ששניהם היו נרגעים, אבל באמת – זה לא היה פותר את הבעיה לטווח הרחוק, והייתי מאבד את חלון ההזדמנויות של התהליך שניתן לעשות איתם. 

כאן לא ויתרתי, והחלטתי להתקדם שלב אחד קדימה.

פניתי לאשה ושאלתי: "האם אני יכול לשאול אותך שאלה שדורשת כנות ואומץ?".

לאחר שנתנה את הסכמתה, שאלתי אותה כך: "לפני שהכרת את בעלך, האם לא נזקקת לכמות גדולה של קניות?".

האישה שתקה במבוכה, אבל אחרי כמה שניות הייתה נחושה לעזור לעצמה, ותיארה בכנות שתמיד הייתה קונה.

"אמנם בבית ההורים לא היה לי כסף משל עצמי, אבל עצם ההתעסקות בקניות, גם כשמדובר בדברים למישהו אחר, הרגיעה בי משהו".

וכאן מתחיל מסע של התבוננות אמיתית.

כדי ללמוד את ההגנות שדרכן נוכל להבין את הרגשות שיושבים מאחורה, שאלתי אותה שאלה נוספת: "כשאת קונה מוצרים, מה הדבר שאת קונה ממנו את הכמות הכי גדולה?".

האישה ענתה בלי התלבטות שהיא קונה כמות לא שפויה של בגדים לכל המשפחה. "אני קונה, ומחליפה, ומחזירה, ושוב קונה עוד ועוד ועוד. אני מרגישה זוועה עם הכמויות הללו, כל הדרך אני מסבירה לעצמי הסברים למה זה היה ממש דחוף ונחוץ. את הקבלות והטיקטים אני זורקת כבר בפח של המרכז המסחרי, ומיד ברגע שאני מגיעה הביתה אני ממהרת להחביא את כל הפריטים במעמקי הארון...".

אתם ודאי מזהים שמדובר כאן בהתמכרות. 

נכון. כשאדם מתאר שיש לו צורך שלעולם לא מגיע אל סיפוקו, וככל שהוא ממלא אותו הוא זקוק ליותר ויותר - זה מלמד על צורך התמכרותי.

כעת אני רוצה לומר כמה מילים על טיפול בהתמכרות.

למעשה, המון אנשים שסובלים, שלא טוב להם עם עצמם – יברחו להתמכרות. 

אנחנו רגילים לחשוב שהתמכרות זה סיגריות, אינטרנט, סמים. אז ממש לא. אנשים יכולים להתמכר לכל דבר – לעבודה, לאוכל, לניקיון, לקניות, לכבוד, ליחס, לקריאה.

ושוב - כל דבר שהשימוש בו לא מביא אותי על סיפוקי, ואני מרגיש שאני צריך ממנו עוד ועוד - מלמד שנכנסתי לגלגל של התמכרות.

אתם ודאי אומרים לעצמכם שכעת, אני, כמטפל, אמור לשים לעצמי מטרה: איך אני גומל את אותה אישה מההתמכרות.

אז אני רוצה להפתיע אתכם, ולספר לכם שממש לא. השאלה איך לגמול אותה בכלל לא מעסיקה אותי. 

מה שכן מעסיק אותי זה שההתמכרות הזו מלמדת על כאב עצום שיושב מאחוריו. אני רוצה ללמוד אותו, להכיר ולהתבונן בו, ולהבין איך אני יכול לעזור לה מול הכאב שהיא סוחבת.

נחזור לאותה אישה.

אחרי שהיא תיארה את התיאור של מסעות הקניות הללו, ניסיתי לשאול אותה בעדינות מה נראה לה: איזה רגש היא מחפשת להרגיע ע"י הקניות הללו (כי שוב דרך ההגנות נוכל להבין את הרגשות שיושבים מאחורה)?

היא חשבה על השאלה, ואז ביקשה לתת דוגמה כדי לנסות להבין את עצמה. 

"בשבוע שעבר קניתי לבן שלי נעלי חורף. אחרי סיבוב ארוך מצאתי בשבילו נעליים ממש לטעמי. הייתי רגועה ומאושרת, שילמתי ויצאתי מהחנות. כמה דקות אחר כך עברתי ליד חנות נוספת, וראיתי בחלון ראוה נעליים עוד יותר יפות. באותו רגע הלב שלי נפל, והמלחמה התחילה. היה לי ברור שאם אקנה לילד שלי את הנעליים השניות – אהיה מאושרת יותר. אבל לא נעים לי מהמוכרת בחנות הקודמת – אחרי שכל כך הרבה זמן התלבטתי ושיגעתי אותה, פשוט אין לי פרצוף כעת להחזיר. 

"האמת שגם לא היה נעים לי מהבן שלי, שהיה כבר מותש, והדוגמה של הנעל ממש לא עניינה אותו. ומובן שלא היה לי נעים מעצמי, בקיצור... הרגשתי פשוט נורא!".

שאלתי אותה: "מה היית מרגישה אם היית קונה את הזוג השני?".

ואז היא ענתה "כשהילדים שלי נראים טוב, אז אני מרגישה טוב עם עצמי".

"איך את עם עצמך, מאחד עד עשר?".

היא עונה לי – "גרוע! אולי שתיים!".

"מאיזה גיל את מרגישה ככה?", שאלתי

מתברר שמגיל ממש צעיר האישה הזו מסתובבת עם תחושת ערך ירודה מאד, היא מנסה לברוח מעצמה על ידי התעסקות בקניית בגדים, ועוד בגדים, ועוד ועוד...

בעצם, השיח הזה הוא רק התחלה של תהליך. התהליך לא נגמר ביום אחד. היא לא תיפטר מחר מהצורך הזה. יש כאן מקום לשיח על קבלה עצמית – הכלה פנימית של החסר העצום והניסיון לרפא אותו, כי חלק משמעותי מאד בסבל מהתמכרות הוא חוסר הקבלה, "איזה בן אדם מזעזע אני", ואז כמובן הצורך להרגיש טוב מתעצם, והבריחה נעשית נצרכת יותר ויותר... 

בקיצור, אתם מבינים שיושבים כאן רגשות ממש לא פשוטים, ואם חלילה הייתי מתבלבל לרגע ומתפתה להיכנס לוויכוח של מי לוקח בבית אחריות כלכלית, או למי אכפת מהילדים ולמי לא – הייתי עלול לאבד עולם שלם של רגשות.

הרב אריה אטינגר הוא יועץ ומייסד בית ספר להכשרת יועצים זוגיים.