מה קורה כשיוצאים לחופשה, או: מחשבות על קש"ר ותקשורת

לפרק הקודם: מה הקש"ר למיקוד ראייה?

וכך, הסתיימה השנה בכיתה א'.

בסיכומה של שנה, מיכלי יודעת לקרוא, אבל ל---א---ט. הקריאה לא מהנה אותה והיא לא מוצאת בה עניין. המחברות של כיתה א', ארוזות בשקית מהודרת של בית הספר, מלאות רק בחציין, וכמובן לא מקושטות כלל. הילקוט מלא בשאריות שהגיעו מפה ומשם. החברות--- טוב, פשוט אין כאלה.

התעודה של סיום שנת הלימודים הטרידה אותי: מה יהיה בתעודה שלה? מה ייכתב שם? ומה תהיה ההשפעה על הילדונת? להפתעתי, מיכלי קבלה תעודה "חלקה". ציונים מושלמים. איך זה ייתכן? הרי לפחות בשורה שציינה "סדר וניקיון בספרים ובמחברות" היה צריך להופיע ציון נמוך יותר... המורה אמרה ש"בכיתה א' נותנים לכולן ציונים טובים, כי זו שנה ראשונה, ולא רוצים שהילדות חחזורנה הביתה עצובות". מודה ומתוודה שעד לרגע זה לא ברור לי אם הגישה הזו טובה ובריאה לילדות, או מרדימה את הערנות שלהן ושל ההורים.

והנה – חופשה. מיכלי הודיעה מיד שהיא לא מעוניינת להירשם לקייטנה של בית הספר. גם לי היה ברור שהקיטנה תהיה מיותרת עבורה: עוד מקום שבו היא נאלצת להתמודד עם חברה שהיא לא מסתדרת בה, ובלי השגחה של מורות מקצועיות ומנוסות.

מיכלי נשארה בבית, והעבירה את ימי החופשה בעיקר במשחקים עם אחֶיה. אבל בעוד אחותה הגדולה יוצאת מדי פעם, נפגשת עם חברות, משוחחת איתן בטלפון וקובעת תוכניות, מיכלי היתה לבד. אף חברה לא התקשרה אליה – וגם היא לא התקשרה לאף חברה. לא מיוזמתה, לא בעקבות הצעה שלי. התחושה היתה של "סוף כל סוף אני לא חייבת להיות עם הילדות האלה כל היום, אל תכריחי אותי".

אז לא הכרחתי.

אבל כן ניצלתי את הימים הארוכים בבית כדי להתבונן בה, במיכלי. לנסות להבין את הקושי שהיא מתמודדת איתו. את הסיבה לקשיים המרובים שלה בבית הספר.

השתדלנו לשמור על סדר יום במהלך החופשה, המשכנו להשתמש בעזרים השונים שקיבלנו בקוגפאן כדי לארגן את היום ולסייע למיכלי לעבור ימים שיש בהם משמעות, ולא רק בטלה. זה גם היה השלב שבו הבנתי שאף על פי שמיכלי לא משתוללת, לא היפראקטיבית ולא גורמת לנזקים בבית, היא בכל זאת זקוקה לתרופה גם בימות החופש. בלי הכדור, היא בילתה את רוב שעות היום שלה על הרצפה, מסרבת לקום, מסרבת להתלבש, מסרבת לאכול, מסרבת לכל הצעה שלא הציתה את דמיונה בצורה משמעותית. הכדור אפשר לה לקום, להסתובב בבית ולמצוא תעסוקה שתעניין אותה, גם אם לא תלהיב אותה.

הכל היה, בעצם, בסדר.

רק אני לא הייתי רגועה.

מה יש בה, במיכלי, שמטריד אותי כל כך? מה יש בה, בילדה מקסימה כל כך, מלאת רגש כל כך, מלאת אהבה ורצון טוב - שמפיל אותה לעצב כזה, שמרחיק ממנה כל ילדה בת גילה, שעוצר אותה מלממש את הפוטנציאל העצום שראיתי בה רק לפני שנים בודדות?

התחלתי לחקור את הנושא של קשיים חברתיים, קשיים לימודיים והשילוב ביניהם, ולפתע הבנתי: משהו בתקשורת של מיכלי עם האנשים בסביבתה הוא לא רגיל. לא הצלחתי לשים את האצבע על מה שמטריד אותי, אבל ידעתי שיש שם משהו. הרגשתי ש"עליתי" על משהו שלא דובר קודם.

פתאום שמתי לב שמיכלי מבינה דברים בצורה מילולית מאד. כשאמרתי ש"מתפוצץ לי הראש" – היא נבהלה, בדקה איך אפשר למנוע את הפיצוץ. כשאחותה כעסה שהיא "כבר אמרה לה את זה מאה פעמים", מיכלי דאגה בעקשנות לתקן אותה שאלה לא היו מאה פעמים. רק ארבע. זו לא היתה קנטרנות, אלא הבנה פשוטה של הדברים.

גיליתי גם שמיכלי מסתדרת מצוין עם אנשים – כל עוד מדובר במבוגרים. המבוגרים שסביבה אוהבים אותה עד כלות, מוכנים לבלות איתה עוד ועוד, לדבר איתה ולשחק איתה. אך ילדות בנות גילה, מתרחקות ממנה לאחר זמן קצר בלבד.

עוד ועוד דוגמאות כאלה הציתו אצלי הבנה שיש כאן משהו שהפרעת הקש"ר לא בהכרח מסבירה.

* * *

איזה כיף, מפגש משפחתי! חברים קרובים של המשפחה הגיעו לחופשה בעיר שלנו, ואנחנו יצאנו כולנו, כל המשפחה, לבלות איתם בשבת אחר הצהריים. שעה אל תוך המפגש, פנתה אלי אם המשפחה.

"מיכלי מאובחנת?".

אמרתי לה שהיא מאובחנת עם הפרעת קש"ר.

"וזהו?".

הופתעתי. עד כה, המחשבות על "עוד משהו" נשארו רק ביני לבין עצמי. מין חשד עמום כזה, לא ידעתי בדיוק איך ובמה לשתף, את מי. ופתאום... "למה את מתכוונת?", שאלתי אותה.

היא סיפרה לי שלאחרונה למדה, במסגרת עבודתה בחינוך, עבודה עם ילדים שזקוקים לסיוע במיומנויות חברתיות ובמיומנויות תקשורתיות. היא הזכירה מושג שרק ימים ספורים קודם נתקלתי בו לראשונה: SCD, הפרעה בתקשורת חברתית. "אני לא מוסמכת לאבחן", היא אמרה לי מיד, "אבל מיכלי מזכירה לי מאד את הילדים שאיתם אני עובדת. תראי", היא הצביעה לי על פרטים שלא שמתי לב אליהם מעולם. "תראי איך היא מדברת בקול רם מאד, גם כשאין בזה צורך, וקשה לה לאזן את טון הדיבור. תראי איך היא משחקת עם עצמה ולא עם שאר הילדים, ואיך כשהיא רוצה לשחק איתם – היא נדחפת, לא מבקשת, לא מחכה שיסיימו לדבר, אלא מתפרצת. תראי איך היא מסתובבת בחדר, איך המבט שלה מרחף".

כל אחד מהפרטים האלה יכול להיות פשוט, התנהגות של ילד. לא כל שכן של ילד עם הפרעת קש"ר, שהמעצורים הפנימיים שלו קצת חורקים. אבל כולם יחד... הוספתי וסיפרתי לה את הדברים שאני נתקלתי בהם במהלך החופשה, והיא הנהנה. "אולי כדאי לך לעשות לה אבחון תקשורת".

גם לכם יש קש"ר בבית? מוזמנים להגיב.