בתו של הצלם מהגטו: "חשפנו את התמונות, זה חלום"

"בגיל תשע הפסקתי להיות ילדה", אומרת בתיה לוסוס, ושותקת. זוהי שתיקה רבת משמעות שמביעה תחושות שאין ביכולתן של מילים לבטא. איך אפשר להסביר את מה שעובר על ילדה כה קטנה בזמן שפורצת מלחמת עולם, כשכל התמימות מתנדפת ואת מקומה תופסים פחד אדיר וחוסר אונים?

לא קל לבתיה להיזכר באותם ימים, אך כפי שהיא מעידה – הם חלק ממנה ומהמהות שלה. "כשפרצה מלחמת העולם השנייה הפכתי בבת אחת להיות מבוגרת", היא מתארת, "לא היו לי בובות או משחקים, אפילו חברים לא היו לי, כי הועברנו לגטו קובנה והייתי כמעט הילדה היחידה ששרדה את אקציית הילדים וניצלה. הסתובבתי בתחושה שבכל רגע אני עלולה למות, שלא לדבר על הרעב הנוראי. כדי להמחיש זאת מספיק רק לציין שאבא נכנס לגטו כשהוא שוקל 100 קילוגרם ויצא משם במשקל 39 קילוגרם".

בתיה, לפני מלחמת העולם

תמימות שנגוזה

קרוב לשמונים שנה חלפו מאז ימי פרוץ המלחמה, ובתיה מעידה שהיא זוכרת הכל. את ליבה הדופק ואת הרגליים הרועדות למשמע קולות הנאצים שמתקרבים לאזור; זוכרת גם כיצד שהיא מתכננת לעצום את העיניים ברגע שהם יתחילו לירות.

אבל בתיה גם זוכרת את מה שהיה שנים ספורות קודם לכן, כשהיא ובני משפחתה התגוררו עדיין ביאנובה בשגרת חיים מתוקה ותמימה. "ביאנובה הייתה באותם ימים קהילה יהודית גדולה של כ-2700 יהודים", מציינת בתיה, "המשפחה שלנו הייתה מוכרת מאוד, בעיקר בזכות סטודיו לצילום בשם 'יוניון' שהקים אבי, הצלם טוביה יופה. אנשים רבים מכל האזור – יהודים ושאינם כאלו, הגיעו כדי להצטלם בו".

בתיה גדלה בתוך הסטודיו של אביה, והשנים הללו זכורות לה כמתוקות וחווייתיות במיוחד. "היה לנו בית גדול ורחב", היא מתארת, "הקומה השנייה הייתה קומת מגורים, ואילו הקומה התחתונה נועדה עבור הסטודיו. הגיעו אליו הרבה מאוד אנשים חשובים, חלקם כדי להצטלם וחלקם כי פשוט אהבו מאוד את אבא ורצו להיות במחיצתו. חדר ההמתנה היה תמיד מלא. אני הייתי מסתובבת בין האנשים, ובעיקר אהבתי להיכנס לחדר החשוך יחד עם אבא. זה היה נראה לי כמו קסם כשאבא היה נכנס עם צילומים ומוציא תמונות. במהלך העבודה הוא היה שר בעברית וביידיש. היה לו קול כל כך נעים, ואני הייתי מצטרפת אליו".

לבתיה יש גם זיכרון בלתי נשכח: "באחד הימים אבא הראה לי תמונה שהוא צילם, בה נראה אדם שכביכול יושב בתוך בקבוק. כל כך התלהבתי מזה, וביקשתי מאבא שיראה לי את התמונה שוב ושוב. לבסוף הוא אמר לי: 'אם את כל כך רוצה – אצלם גם אותך בבקבוק'. אני זוכרת את עצמי חושבת ומהרהרת – איך אבא יכניס אותי לבקבוק, אולי הוא ייקח מזלג וידחוף? אולי זה קצת יכאב, אבל אבא בוודאי לא יכאיב לי מאוד... ומה יקרה אם הוא ישכח להוציא אותי מהבקבוק?' אני זוכרת שזה כל כך העסיק אותי. אלו היו ימים יפים ותמימים. אף אחד לא היה יכול להעלות בדעתו שמשהו אכזרי כל כך הולך לגדוע את השגרה הטובה הזו".

תמונות אמנותיות. זו דוגמה לתמונה בתוך קומקום

מנסים לייצר שגרה

בתיה חוזרת אל ימי המלחמה הנוראיים: "לאחר שהועברנו לגטו הועסקנו כולנו בעבודות כפייה, אמא העמידה אותי על לבנה ומרחה לי אודם על השפתיים, כדי שאראה גדולה יותר מגילי האמיתי, וכך הטילו עליי, ילדה בת תשע בסך הכל, לעסוק בתפירה. מידי יום יצאתי לעבודה יחד עם כל האנשים הבוגרים. הרגשתי גמדה, ואמא חזרה ואמרה תמיד: 'אפילו אם אנחנו נישאר בחיים, בתיה תהיה גמדה'. כי במשך שלוש שנים לא גבהתי, המשכתי ללבוש את אותה שמלה ואותו מעיל ולנעול אותן נעליים. דווקא אחרי המלחמה חל מהפך, שכן אחרי ששוחררנו  והתחלתי לאכול עליתי במשקל באופן מידי. באותם ימים אחותי הייתה מאושפזת כי חלתה בטיפוס, וכששוחררה מבית החולים היא לא הכירה אותי ושאלה: 'מי זו הילדה הזו?'"

כשבתיה מדברת על בני משפחתה קולה רועד. "קרה לנו הבלתי יאומן, שכן מתוך כל הגטו בו היו אלפי יהודים, נותרו בחיים לאחר המלחמה רק 500 אנשים ומהעיירה יאנובה בערך 100. המשפחה שלנו הייתה למיטב ידיעתי היחידה שנותרה בהרכבה המלא – אבא, אמא וארבעה ילדים. זה היה נס משמיים, הרגשנו שאלוקים רצה להשאיר אותנו. אין לכך שום הסבר אחר".

זה הסופר כנוביץ' כשהיה ילד

אחרי השחרור מהגטו לא חזרה משפחת יופה לביתה, שכן לא היה לה להיכן לחזור. "כל הבתים ביאנובה נשרפו, לא נשאר שום דבר", מבהירה בתיה, "אז נשארנו בקובנה ושכרנו שם דירה, או ליתר דיוק – שני חדרים קטנטנים. לא היינו צריכים יותר. ממילא לא היו לנו בגדים או חפצים לאחסן בבית".

הגטו אמנם שוחרר, אך המלחמה טרם הגיעה לסיומה. "בכל זאת היה חשוב להורים שלי לייצר סוג של שגרה", מציינת בתיה, "אחד הדברים שהם הקפידו עליו היה לשלוח אותנו לבית הספר. אני זוכרת את עצמי מגיעה ללימודים ומגלה שחילקו את כל התלמידים מכיתות א' עד ח' לשתי כיתות, שכן הילדים שנותרו בחיים היו בטווח רחב של גילים. הלימודים התקיימו ביידיש ובעיקר למדנו על ארץ ישראל ועל התורה. שנה לאחר מכן הכניסו אתי לבית ספר רוסי, למרות שלא ידעתי אפילו מילה אחת ברוסית, שכן דיברנו בבית רק יידיש. הקפיצו אותי המון כיתות, ישר לכיתה ה'".

בתיה מחייכת, אך לא מאפשרת לחיוך להישאר על שפתיה זמן רב, שכן הזיכרונות בלתי נמחים. "אמנם היה לנו נס בלתי נתפס, כאשר משפחתנו כולה נותרה בחיים, אבל אי אפשר להתעלם מכך שהיו גם אנשים קרובים אלינו ביותר שנהרגו במלחמה. מהצד של אמא נהרגה כמעט כל המשפחה, כולל סבתא, ומהצד של אבא נהרגו גם כן. כמעט לא נותרו לנו קרובי משפחה, אבל נאבקנו בכל הכוח להמשיך לחיות".

כחלק מהניסיון לחזור לשגרה, החליט אביה של בתיה לשוב לעבודתו כצלם. "אבא הקים סטודיו חדש והעניק לו את השם של הסטודיו הישן 'יוניון'", היא מספרת. "הסטודיו החדש שאבא פתח לא היה גדול ומרווח כמו הסטודיו הקודם, אבל הוא שכר דירה עם כמה חדרים והזמין אנשים להצטלם. הפעם הגיעו אליו אנשים שונים מאלו שהיו לפני המלחמה, רובם כלל לא יהודים, אלא רוסים שביקשו לשלוח תמונות לבני משפחותיהם. מכיוון שהעיירה בה התגוררנו הייתה סמוכה מאוד לקובנה, עברו דרכנו הרבה מאוד חיילים, והם היו עוצרים ומצטלמים. פתאום נוצר ערך רב לתמונות, שכן הן תיעדו את אלו ששרדו. את אלו שחיים.

"אבל הדבר העיקרי שהבדיל התמונות של לפני המלחמה לאלו שאחריה הוא בלבוש של האנשים. לפני המלחמה האנשים הגיעו להצטלם כשהם לבושים בלבוש הטוב ביותר שיש להם, ואחרי המלחמה לא היה לאף אחד כלום, כל אחד הצטלם עם בגדיו הרגילים. אבל אבא המשיך להיות נחמד וכריזמטי, הוא השרה אווירה טובה והשתדל גם במצב כל כך רגיש, כשאנשים נושאים איתם המון כאב וצער, להשרות שמחה והומור".

גלות בסיביר

משפחת יופה קיוותה להתבסס ולשכוח מן הקשיים, אך השגרה לא האריכה ימים. באחד הלילות הגיעה אליהם ההודעה על כך שכל בני המשפחה מוגלים לסיביר. "האשמה היחידה שלנו הייתה בכך שאבא היה עשיר לפני המלחמה", מיצרה בתיה, "כמובן שניסינו להתווכח, אבל זה לא עזר. כך נשלחנו לסיביר והיינו שם במשך 25 שנים. שם למדנו והתחתנו וגם הילדים שלנו נולדו שם, עד שנודע לנו בתחילת שנות ה-70 על כך שיש סיכוי לעלות לארץ ולהגשים את החלום שתמיד ליווה אותנו – להתגורר בארץ ישראל. כשהבנו את זה חזרנו להתגורר בליטא במשך שנתיים ונחשבנו ל'מסורבי עלייה'. רק לאחר מאמצים אדירים קיבלנו את האישורים ויכולנו סוף סוף לעלות לארץ".

בשנת 1975 עלתה בתיה לארץ יחד עם בעלה ושני ילדיה, השאר עלו בהמשך.  "לצערי הרב אבא שלנו שתמיד היה אומר 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה' נפטר בסיביר, גם אחותי הגדולה נפטרה שם, לאחר שבשנת 1946 היא ניסתה להגיע לארץ, אך תפסו אותה בגבול והכניסו אותה לבית הסוהר. היא קבורה על יד אבא שלי. אבל הילדים שלה עשו את מה שאמא שלהם לא זכתה – בת אחת שלהם מתגוררת כיום בארץ והבת השנייה בתהליכי עלייה. כיום כל בני המשפחה המורחבת, מתגוררים בישראל, אנו נפגשים לעתים קרובות ושומרים על קשר חם מאוד".

בתיה מציינת כי במשך שנים הצטערו היא ואחיה על כך שמכל התמונות שאביה צילם אותם לפני המלחמה לא נותר בידיהם זכר, שכן התמונות ביאנובה הושמדו כשהעיירה כולה עלתה בלהבות, ואילו התמונות מקובנה נותרו מאחוריהם כשנלקחו לסיביר.

"אחרי הרבה מאוד שנים, כשכבר התגוררנו בארץ, יצר אתנו קשר בן דוד של אבא שלי שהתגורר בארה"ב", מפתיעה בתיה, "הוא היה כבר בן 80, אך ציין שאבא נהג לשלוח לו לפני המלחמה את התמונות שלנו, וכעת זו הזדמנות עבורו להשיב לנו אותן".

בתיה מציינת שרגעי קבלת התמונות היו מרגשים מאין כמותם. "זה לא רק שקיבלנו לידינו מזכרת, זה הרבה יותר מכך – אלו צילומים שמהווים חלק מהחיים שלנו, הרי אבא הוא זה שצילם וכל חייו עסקו סביב התמונות. כך הצלחנו לאגור בידינו לא מעט תמונות, חלקן שלנו וחלקן תמונות שנראים בהן אנשים אחרים, וצולמו על ידי אבא".

תערוכה לדורי דורות

אבל לסיפור של משפחת יופה יש גם המשך מפתיע מאין כמותו. בשלב זה מצטרפת לשיחה לן, בתה של בתיה, ומספרת על ההתרחשות המופלאה: "לפני מספר שנים נסענו עם ההורים לטיול שורשים בליטא וביקרנו בין היתר את בת הדודה שלנו שהתגוררה שם. בת הדודה קישרה אותנו להיסטוריון בשם ארתורס נרקביצ'וס מיאנובה, שהופתע לגלות שאמא היא בתו של טוביה יופה ואנחנו נכדיו. הוא סיפר לנו שהוא בדיוק אוסף תמונות מהסטודיו, שכן הן מהוות תיעוד לעיירה שהוכחדה. ההיסטוריון הראה לנו את כל התמונות שאסף, וגם את הדברים שכתב על סבא. אנחנו השלמנו לו את מה שהיה חסר, והוספנו לאוסף את התמונות שלנו. בסופו של דבר הגענו לקצת פחות מ-200 תמונות, והן מהוות בסיס עיקרי לתערוכה שיצאנו איתה לראשונה, כשהיא הופיעה לפני מספר שנים בשלוש ערים שונות בליטא".

לן, בתה של בתיה

לן מציינת שבתערוכה ניתן לראות למשל תמונה של הסופר היהודי גריגורי כנוביץ' שנפטר בדיוק בחודש האחרון, יש שם תמונת פורים של ילד שהגיע להצטלם, ועוד הרבה מאוד תמונות של אנשים, נשים וילדים שלמרבה הצער לא שרדו את המלחמה.

פורים של ילד שהגיע להצטלם" data-src="https://storage.hidabroot.org/Graphics/Storage/327482.jpg" class="lazy" />תמונת פורים של ילד שהגיע להצטלם

"בימים הקרובים עומדת התערוכה להיות מוצגת לראשונה גם בישראל, בתחילה ב'צהר' בלוד, אחרי כמה שבועות היא תעבור ל'צהר לשורשים' בירושלים, ובהמשך אנו מתכננים להציג אותה במקומות רבים נוספים ברחבי הארץ".

"מרגש אותנו במיוחד שהתערוכה נפתחת דווקא בימים אלו", מעירה בתיה, "שכן בדיוק השבוע חל יום הולדתו של אבא – טוביה יופה, הדמות הייחודית שמסתתרת מאחורי אותן תמונות. אנו מרגישים שיש בתערוכה כל כך הרבה מסר של יהדות וחיזוק הערכים. וכן, יש לנו גם תקווה שבעקבות התערוכה יגיעו משפחות נוספות שיראו את התמונות ואולי אפילו יזהו את יקיריהן. מהניסיון שלנו, לכל תמונה יש ערך רב לאין שיעור, וראוי שכל אחת מהתמונות תמצא את דרכה לבני המשפחה".