פרשת תרומה: מה נמצא גבוה יותר – המוח או הלב?

פרשת תרומה עוסקת בבניית המקדש/המשכן, ומופיע בה הוראות מדויקות כיצד לבנותו.

כשאנו עוסקים בבניית המקדש להשם, עלינו לדעת ידיעה חשובה: התורה לא מדברת רק על המשכן הפיזי שבנו בני ישראל, המשכן שלימים הפך להיות מקדש קבוע בירושלים, אלא גם על "מקדש הלב" הפנימי של כל אדם ואדם.

עם ישראל נקרא "מקדש": "וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי" (ויקרא כ', ג'), אומר רש"י: "מקדשי - את כנסת ישראל שהיא מקודשת לי". מקדש הוא לא רק מבנה שהשכינה שורה בו, אלא הוא גם עם ישראל עצמו.

אחת המילים שחוזרות על עצמן שוב ושוב בפרשיות הללו היא המילה "לב".

"מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כ"ה, ב').

הקדוש ברוך הוא רוצה את הלב, וכאן יש נקודה מעניינת.

וכי יתכן מצב שבני ישראל לא יתרמו עם כל הלב שלהם? רק עכשיו בני ישראל יצאו ממצרים וראו את כל הניסים והנפלאות שהשם עשה להם. אין ספק שהכרת הטוב שלהם כלפי בורא עולם היא בשיאה. יותר מזה – מאיפה יש לבני ישראל זהב, כסף ונחושת? הקדוש ברוך הוא הביא להם משלל מצרים ומהמצרים שטבעו בים סוף. "אין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים" (בכורות ה ע"ב). השם הביא להם מאהבתו אותם ממון ורכוש רב. מטרת תרומת המשכן היא עבורם ולטובתם – בין היתר כדי שיכופר להם על חטא העגל (שמות ל"ח, כ"א, וברש"י), וכדי שיהיה להם רועה לצאן, שומר לכרם ואב לבניו, וכפי שראינו קודם, האם יש צד שבני ישראל לא ירצו לתת תרומה עם כל הלב, הרגש וההתלהבות? מדוע הקדוש ברוך הוא צריך לבקש בקשה שלכאורה מובנת מאליה כל כך?

התשובה היא שזה בדיוק כוחו של היצר הרע. היצר הרע יושב על הלב של האדם ומונע ממנו לעשות דברים עם לב. השכל וההיגיון אומרים לתת תרומה, אבל היצר הרע מונע מהלב להשתתף בנתינה. אין ספק שבני ישראל יתנו תרומה למקדש, שהרי השכל מחייב זאת, אולם אלוקים רוצה שהם יתרמו לא רק מתוך השכל וההיגיון, אלא מתוך לב מתרגש ומתלהב, שהלב וההרגשה ישתתפו בנתינה (רבי חיים וולקין, "דעת חיים ומוסר" פרשת תרומה).

הרב חיים וולקין זצ"ל (שם) מביא בשם הרב אליהו דסלר הסבר לדברי התלמוד הידועים "עולם הפוך ראיתי – עליונים למטה ותחתונים למעלה" (פסחים נ ע"א). משפט זה נאמר על ידי רבי יוסף, בנו של רבי יהושע, שחלה ונטה למות. כשהתעורר, שאל אותו אביו – בני, מה ראית? והוא ענה "עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה". כלומר, בשמים מעריכים בני אדם באופן שונה מאשר איך שמעריכים אותם בארץ. בני אדם מעריכים ומעלים על נס כל מיני אנשים, אולם בעיניים אלוקיות הם יכולים להיות בתחתית של התחתית. לא כל מי שבעיני אדם הוא "למעלה", הוא אכן "למעלה" גם בעיני שמים, וכמובן גם להיפך.

אלו פשוטם של דברים. אולם הרב דסלר מבאר שיש כאן עומק נוסף. המשפט "עליונים למטה ותחתונים למעלה" עוסק במבנה האדם, הבנוי משני חלקים – מוח ולב. המוח נמצא למעלה, ואילו הלב ממוקם למטה יותר. המבנה החיצוני הזה מבטא את העובדה שחלק גדול מבני האדם מעריכים את החכמה והכישרון, ופחות את הלב. בעיניים אלוקיות, וגם לעתיד לבוא יתברר, שהלב – שהוא התחתון לכאורה, הוא בעצם למעלה, והוא עיקר הכל.

בני ישראל ידעו שהם צריכים לתת תרומה וזה היה פשוט להם בשכל, אבל היצר הרע ניסה למנוע מהלב להשתתף, וזה מה שהשם ביקש - תעוררו את נדיבות לב. איך אפשר להגיע לנדיבות לב? מכוח התורה, ולכן זה הדבר הראשון שהם נצטוו לעשות – ארון לתורה.

בעשיית הארון נכתב: "וְיָצַקְתָּ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וְנָתַתָּה עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו" (שמות כ"ה, י"ב). מה הפירוש "פעמותיו"? רש"י מביא את התרגום שהכוונה לזוויות. ארבע טבעות בארבע זוויות. אולם ה"אבן עזרא" כותב: "חיפשתי בכל המקרא ולא מצאתי "פעם" (פעמותיו) שהוא לשון זוויות, רק מלשון רגל... ("וישם לדרך פעמיו" - תהלים פה... "מה יפו פעמיך בנעלים" – שירי השירים ז', ב'...), על כן הוצרכתי לפרש כי רגלים היו לארון, כי דרך ביזיון הוא שישב הארון בארץ". לדברי האבן עזרא, לארון היו רגלים מפני שאין זה כבוד שהארון עם לוחות הברית יהיה מונח על הרצפה ללא הגבהה.

אם כך, מדוע התורה לא כותבת באופן פשוט - "על ארבע רגליו", מדוע התורה קוראת לרגלי הארון "פעמותיו"?

רבי חיים וולקין עונה, שהמילה "פעמותיו" פירושה לא סתם רגליו, אלא צעדיו. "פעמותיו" מלשון צעד והתקדמות. עומק העניין הוא, שכל מי שמסתכל על הארון בו מונחים לוחות הברית, הוא לא רואה בו רק את רגליו, אלא את פעמותיו וצעדיו, את ליבו הפועם, וכך אדם יזכיר לעצמו את הנקודה, שבתורה צריך האדם להתקדם כל העת ולעולם לא לעמוד באותו מקום. טבע הרגל הוא לצעוד, לולי זה אין לרגל תכלית. התורה לא קוראת לרגלי הארון "רגליו", שהיה יכול להשתמע שהכוונה רק לעמוד בלי להתקדם, אלא פעמותיו, מלשון צעדיו, כי זה מהות התורה - לקדם את הבן אדם ללא הפסקה.

שהלב לא יפסיק לפעום.