סיון רהב מאיר: 6 הדרכים הפשוטות והטובות ביותר להיות אומללים

איפה אתם נמצאים עכשיו? ועד כמה אתם באמת נוכחים שם במלוא ההוויה, במקום שבו אתם נמצאים?

בפרשת משפטים שקראנו בשבת האחרונה בתורה מתוארת העלייה של משה רבנו להר סיני: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם". למה צריך להוסיף את שתי המילים "והיה שם"? אם משה רבנו עולה להר אז הוא כמובן נמצא שם, לא?

פרשנינו מסבירים שמשה רבנו עולה לקבל את התורה. הוא מגיע לפסגה אנושית חדשה, לשיא רוחני. לשם כך צריך ריכוז מקסימלי, הבנה של גודל השעה, חיבור אמיתי למה שמתרחש. אנחנו לא משה רבנו על הר סיני, אבל זו תודעה שבהחלט אפשר לאמץ לחיינו.

בילדותי היה מערכון בתכנית "רחוב סומסום" על ילד שכל הזמן אמר "אני רוצה להיות שם", כלומר, במקום אחר, כי הוא אף פעם לא היה מרוצה מהמקום שלו. שנים אחר כך חשבתי שכנראה היה הרבה עומק בקטע ההוא. רוב הזמן אנחנו נוכחים במקום מסוים פיזית, אבל לא תודעתית, ותמיד מחפשים ובודקים מה החמצנו במקום אחר. נדרשת עבודה כדי להיות מודעים וקשובים למקום שבו אנחנו נמצאים, ולחוות אותו בלי הסחות דעת.

אז איפה אתם עכשיו? שנזכה לעלות להרים ולפסגות חדשים, ולהיות שם באמת.

מה המתנה הכי גדולה?

המתנה הכי גדולה שאפשר לתת למישהו היא להפסיק לתת לו רק מתנות. שימו לב איך הטון מתחלף בפרשת השבוע: אחרי שקיבלו אינספור ניסים ושפע של חסדים – קריעת ים סוף, מתן תורה ועוד – עם ישראל לא רק הודה, אלא גם התלונן על רעב וצמא ורצה לחזור למצרים. בהמשך היו אפילו מי שעשו את עגל הזהב.

אבל השבוע בפרשת "תרומה" הכיוון מתהפך: אלוקים לא רק נותן אלא גם דורש: ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה״. תתרמו, הוא מבקש, תבנו משכן, תתנו כסף, תתחילו לפעול בעולם הזה.

ומה קורה מיד אחר כך? מתחילה בעם תנופה של עשייה חיובית, של אקטיביות מבורכת, של תרומה והתנדבות, בלי תלונות.

זה נכון בהרבה תחומים בחיים. לפעמים ילדים שמשעמם להם – רק צריכים משימה שתיתן להם ניצוץ בעיניים (וזה יכול להיות אפילו לשטוף כלים). לפעמים מבוגרים שחשים שהכול אפור ומדכדך – צריכים רק להרגיש שליחות ומשמעות במה שהם עושים.

פרשת תרומה מגלה לנו סוד גדול ביחסים עם אלוקים ועם בני אדם: כשאנחנו נותנים ופועלים - אנחנו מרגישים יותר קשורים, יותר שמחים ויותר מחוברים. מוזמנים לחשוב על דוגמאות מהחיים שלכם.

4 דברים על חודש אדר

1. מִשֶּׁנִּכְנַס אֲדָר מַרְבִּין בְּשִׂמְחָה, והוא נכנס השבוע.

2. מקורו של השם אדר הוא בבלי, אבל יש מי שנהגו לקרוא את המילה גם כך: א'-דר, כלומר אלוקים דר (גר) בחודש הזה, הוא נמצא בו באופן מיוחד.

3. אחד הביטויים המזוהים עם חודש אדר מופיע במגילת אסתר: "וְנַהֲפוֹךְ הוּא". כמו שבמגילה הכול התהפך פתאום ברגע האחרון לטובה, כך בעוד תחומים בחיים אפשר להיות מופתעים: לראות את הרע מסתלק פתאום, את המציאות מתהפכת ואת החושך מתחלף ברגע באור גדול.

4. חכמינו מזכירים גם שאדר הוא חודש שמח כי הוא היה החודש האחרון שלנו בגלות, לפני יציאת מצרים בחודש ניסן. זה חודש אחרון לפני פסח, לפני הגאולה.

6 דרכים פשוטות להשגת אומללות

משנכנס אדר מרבים בשמחה, והוא נכנס היום. הפסיכולוג האמריקאי ד"ר סול הרציג כתב מאמר נוקב ושמו "6 דרכים פשוטות להשגת אומללות". הנה האסטרטגיות הכי בדוקות ומנוסות כדי לא להגיע לשמחה:

1. היצמדות לזכויות. תמיד תרגישו שמגיע לכם, שהחיים חייבים לכם, שנולדתם כדי לקבל. חפשו תמיד אי צדק בכך שלאחרים יש ולכם אין, ואל תסכימו לשום ויתור או פשרה.

2. הכול אישי נגדכם. צאו תמיד מתוך הנחה שהכל נעשה מתוך כוונה רעה. נסו תמיד למצוא כוונות זדון, וקיפצו על כל הזדמנות לראות זאת כהוכחה סופית שאתם לא חשובים לאחרים.

3. התמקדו בבעיות. תאתרו את כל הבעיות שלכם ותחשבו עליהן תמיד, תטפחו בעצמכם את הגישה שאתם לא יכולים לעשות שום דבר אחר עד שכל הבעיות הקודמות ייפתרו.

4. נפחו כל דבר. אל תשמרו על פרופורציות, נסו לטפח חשיבה שלילית ביחס לכל תקלה ולהעצים אותה, בלי כל יכולת חרטה או מחילה.

5. צפו לקטסטרופות. חשוב לזכור שדברים איומים ונוראים עלולים לקרות בכל רגע, ולתת לדמיון להשתולל – מחלות, אסונות, פיגועים, אל תתנו לשום דבר להפתיע אתכם. היו דרוכים.

6. אל תכירו תודה. תתייחסו לכל מה שקיבלתם בחיים כאל נתון, בלי להודות למי שגרם לכך. נסו למקד את המחשבות במה שחסר, ולא במה שיש.

רוצים לשמוח? תתרחקו כמה שיותר משש הדרכים האלה. חודש טוב ושמח.

לקחת איתנו את השברים

כל אדם סוחב איתו משקעים מהעבר. צלקות מאירועים קשים. רגעי משבר. יש גישה שאומרת שצריך לשחרר, להסיר מעלינו את המשא הזה, להתעלם ממנו. למה להיות כבדים? בואו נשכח את הכול.

אבל פרשת "תרומה" שנקרא השבת מציעה לנו גישה אחרת: חטא העגל היה נקודת שפל בתולדות עם ישראל. אחרי מעמד הר סיני, משה עלה אל ההר כדי לחזור עם לוחות הברית. בני ישראל חיכו לשובו, אבל כשראו שהוא מתעכב - הם עשו לעצמם עגל זהב. כשמשה רבנו ירד מההר וראה את העם רוקד מסביב לעגל, הוא שבר את הלוחות.

רק אחרי ימים רבים של תפילות ופיוס קיבלנו את הלוחות השניים, השלמים, והם הונחו בתוך ארון הברית. אבל רגע, מה עושים עם הלוחות השבורים? אולי כדאי לזרוק אותם, כדי להימנע מהתזכורת הכואבת? אולי צריך להמשיך הלאה ולשכוח מזה? חכמינו מגלים לנו דבר עמוק: "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון".

כלומר, בתוך ארון הברית, לצד הלוחות החדשים, מונחים מעכשיו גם הלוחות השבורים. אנחנו נושאים איתנו את השברים של חיינו. הם לא רק מזכירים לנו טעויות מהעבר, אלא גם מזכירים לנו את היכולת להתפייס, לתקן, להתחיל מחדש, לבחור נכון מעכשיו, להתקדם.

לאורך כל המסע במדבר, העם לקח איתו למזכרת חתיכות מנופצות. כל אחד יכול לחשוב על שברי הלוחות שהוא נושא איתו, ואיך הם אולי דווקא נותנים לו כוחות. רבי נחמן מברסלב אמר על כך: "אם אתה מאמין שיכולים לקלקל - תאמין שיכולים לתקן".