האֵם נבהלה מאוד לשמוע שהגננת השליכה לאשפה את הפשטידות שהכינה...

מעשה שהיה כך היה:

לקראת חג השבועות, קיבלה גננת, המנהלת גן פרטי, פשטידות גבינה מאחת האימהות (בהכשר מהודר שבמהודרים), כאות הוקרה על פעולותיה הברוכות בגן הילדים. הפשטידות הונחו בשתי קעריות פלסטיק חד-פעמיות, ונעטפו במפיות נייר נאות.

הגננת הביאה את הפשטידות לביתה, והניחה אותן במקרר. אך הן נותרו במקרר יום ועוד יום, ואפילו לא היה אחד מבני הבית שניסה לטעום מהן.

לאחר שבועיים, שיערה הגננת כי הפשטידות כבר נתקלקלו, נטלה את הצלחות, והשליכתן לאשפה.

בד בבד, הגננת שמה לב, כי אֵם הילד איחרה את תשלום שכר הלימודים - 700 ש"ח - בשבועיים, והתקשרה אליה לבירור פשר האיחור.

אם הילד הופתעה מפנייה זו באומרה: 'אני מתפלאת מאוד, הרי כסף התשלום הונח במזומנים בין שתי קערות הפלסטיק שבהן הונחו הפשטידות... בודאי ניתן היה לגלות את הכסף לאחר טעימה מהפשטידות'.

כאן הבהירה הגננת, מתוך התנצלות, את מה שקרה, וכי הפשטידות לא נאכלו, אלא נתקלקלו עד שהושלכו יחד עם הצלחות (והכסף) לאשפה...

כעת תובעת הגננת את שכר התשלום אשר לא שולם לה כדין, ולעומתה משיבה אם הילד: 'סוף סוף הגיעו הצלחות עם הכסף לידייך, ובזה אני רואה את עצמי כמי שביצעה את התשלום! ומה עוד שאת השלכת בידייך את הפשטידות עם הכסף לאשפה, והרי זו 'פעולת היזק' מצידך ביחס לכספי...'

עם מי הדין?

השיב הרב יצחק זילברשטיין שליט"א:

האֵם פרעה את חובה שלא בחכמה, ושלא כדרך הפורעים, כי הטמינה את הכסף בין הקעריות, מקום שאין הכרח שיוודע (ואף אדם אינו פורע בצורה כל כך מוזרה את חובו), וגם לא טרחה ליידע את הגננת אודות התשלום הטמון, ואפילו לא רמזה לה על כך.

והגננת לעומתה, נהגה באופן שאינו חריג, כי הדבר מצוי שמאכלים אינם נאכלים ולאחר שמתקלקלים נזרקים לאשפה, ובודאי שלא היה לה כלל להעלות על דעתה שכסף מוטמן בין הקערות. ודומה הדבר למבואר בתוספות (ב"ק ס"ב.), שהזורק תיבה של חבירו והיו בה מרגליות, הרי הוא פטור על המרגליות אם אין דרכם של הבריות להניחן במקום שכזה, ולא היה לזורק להעלות על דעתו שמונחים בתיבה מרגליות. 

ונמצא שהאחראית לאיבוד הממון היא האם, שלא יידעה את הגננת אודות התשלום המוטמן. ונאמר במסכת בבא קמא (נ"ז.) 'הכל צריכים דעת בעלים', דהיינו, כל המחוייבים להשיב חפץ לבעליו, כגון גנב שמחזיר את הגניבה, או שומר שמחזיר את הפיקדון לבעליו, צריכים הם להודיע לבעלים שהחפץ הוחזר לו, ואינם יוצאים ידי חובתם עד שהבעלים ידע שהחפץ הוחזר לרשותו. (חוץ מהשבת אבידה, שהמוצא יוצא ידי חובת השבתה גם בהשבה כזו שהבעלים אינו יודע ממנה).

וכן מבואר בשולחן ערוך (חו"מ סי' ק"כ ס"א), שמעות פירעון ההלוואה הן באחריות הלוֹוֵה (מקבל ההלוואה), עד שיפרענו ליד המלוה (נותן ההלוואה). ואפילו אם זרקן הלווה בפני המלוה, ונאבדו - נותר חיובו של הלווה בפירעון החוב. ואפילו אמר המלוה ללווה 'זרוק לי חובי', וזרקו, ונאבדו - חייב הלווה לפרוע את החוב, (כי מן הסתם שכוונת המלוה היתה 'זרוק ושמור' את המעות עד שיגיעו לידַי). וכתב הערוך השולחן (שם ס"ב) שאם זרק את המעות לרשותו של המלוה בפניו, 'כיון שראה אותם המלוה', נפטר הלווה בכך. הרי שצריך לפרוע לרשותו וגם שהמלוה יראה את כסף הפירעון.

ובענייננו, מאחר והאם לא יידעה את הגננת אודות פירעון חובה, ולא פרעה את חובה למקום המשתמר העשוי להיוודע, הרי שלא נפטרה ממנו, ולכן עליה לשלם לגננת את שכרה[1].

לסיכום: האֵם חייבת בתשלום השכר החודשי! 

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.