אפרת ברזל על האנשים שכל תפקידם הוא לתת ולעזור לאחרים

יצא לי ככה שפגשתי השבוע במסגרת העבודה הרבה נשות מקצוע מתחום הנתינה לבני האדם האחרים.

רופאות, אחיות, עובדות סוציאליות, פסיכותרפיסטיות, קלינאיות תקשורת, מרפאות בעיסוק, גננות, סייעות, מורות, מטפלות גוף ונפש.

מה גורם לאדם לבחור מקצוע כזה או אחר?

במה זה תלוי? האם זו בחירה מודעת, או שמא נגררנו מתוך חיינו אל מקום עבודה מסוג זה או אחר?

במה חלמנו לעבוד כשהיינו קטנות?

מניחה כאן מספר חוויות מחשבתיות שבאו בי מתוך המפגשים האלה, מחשבות שהגיעו כל לילה כשעצמתי את עייני וחשבתי על כל הפנים שראיתי באותו יום לפני, פנים של נשים טובות בנתינה אין סופית לאחר. נשים שבאות מתוך העם הזה שבו ממילא כל ישראל ערבים זה לזה.

• אנשי הטיפול והחסד הם אנשים רגישים יותר לאחרים ולעצמם.
• הם בדרך כלל זוכרים איך ומי בדיוק עזר להם כשהם היו קטנים, ורוצים לעשות אותו הדבר גם לאחרים.
• לפעמים הם נוצרים בתוך עצמם רגעי כאב או עונג שדרכם הם סוללים לעצמם את תחושת היעוד בחיים.
• בחירת מקצוע אינה רק כישורים, לימודים ויכולות, הבחירה בעבודה כזו או אחרת, באה גם מצרכים נפשיים, ויכולות התפתחותיות.
• אדם שעובד עם אנשים הוא בדרך כלל סבלני. אמור להיות, בכל אופן. מקבל את השונה, אמור להיות, בכל אופן, ובעל מודעות עצמית גבוהה משל עצמו. אמור להיות, בכל אופן.
• עבודה כזו תמיד מפגישה את האדם עם כאב של האחר, גם עם הכאב של עצמו, אבל גם עם ידיעה שיש כוח של התקדמות ושחרור מתוך אותו הכאב במסע משותף קדימה.
• כולם מגלים במהלך עבודתם שבילדות של כולנו היתה אמת פשוטה שהלכה והסתבכה עם עצמנו. האמת הילדית הזו דומה אצל כולנו, דרך ההסתבכות ההישרדותית שחיפשנו כמילוט,  שונה.
• כך יצרנו כולנו מסכות, ועוד מעט פורים. תארו לכם איך היה נראה העולם שלנו אם כולנו היינו מדברים ישר את האמת הפשוטה, בענווה, בלי פחד או צורך לכסות אותה בהסתרים.
• גם מדרכי ההסתר של כל אחד מאיתנו אפשר ללמוד על עצמנו המון.
• זה לא רק התלמיד או מי שבא להתייעץ או לקבל טיפול שגדל מן המפגש.

נגמרו הימים האלה שבהם האחד יודע הכל והשני מבקש לקבל ממנו מתוך מצוקה. שני הצדדים גדלים ולומדים מהמפגש האנושי.

מדהים איך לפעמים ילדה יכולה ללמד מורה, מכל מלמדי השכלתי, פציינטית יכולה להגיד משפט שבדיוק היתה צריכה לשמוע לנפשה, הרופאה.

היא אולי לא תגיב בחזרה, אבל בתוך לבה, תדע.

• חייב להיות אמון גדול בין שני הצדדים.
• בסוג העבודה הזה, עם אנשים, יש רגע אחד קסום שבו שני הצדדים מביטים אחד אל השני, ללא מילים, ויודעים שגדלנו.
• זו תחושה מופלאה שאין דומה לה.
•  ילד שהתקשה ופתאום מצליח לקרוא, אישה שזכרה זיכרון ששיתק אותה, ופתאום כשהוא בא, זה כבר בכלל לא נורא.
• רגע שבו נחשף סוד ומגלה הסוד מבין מהתגובה של המקשיב מולו, שזה בכלל לא סוד נורא.
• חקירה משותפת ששואלת למה בכלל היינו צריכים את הסוד הזה להסתיר.
• לראות מהצד שני אנשים שהיו רחוקים ובמילים נכונות התקרבו זה עונג שאין איך להסביר. אמא וילדה שלה, חברה וחברה, כל מי שהוא בתוך המשפחה.
• תמיד מלמדים אותנו כמה צריך להיות בסדר, אבל מה אנחנו אמורים לעשות עם כל מה שקשה בדרך לבסדר. במפגשים אנושיים מתאימים מותר להביע גם את הקשיים, לחקור אותם ולראות מה אפשר יחד לעשות.

סיפרתי לילדים אתמול שכשהייתי ילדה הלכתי לשיעורים פרטיים בחשבון אצל המורה אביה. היא היתה מורה מעולה. וגם נחמדה. הייתי מקשיבה לה ממש, כי לא הבנתי את החומר בכיתה, אבל יותר מההסבר, הייתי עוקבת אחרי תנועות האצבעות שלה שציירו לי משולשים וחפיפות, ויותר מתבוננת על צילומי הנוף שהיו תלויים לה בבית על הקירות.

הדבר הכי גרוע, היום אני יודעת לומר, זה שכשלא הבנתי את החומר במתמטיקה אפילו אצלה, פחדתי נורא להגיד לה, זה לא טוב לפחוד להגיד כשלא מבינים.

• אנשים שעוסקים עם אנשים צריכים להיות יצירתיים מאוד וגמישים מאוד, כי אצל בני האדם לפעמים, זה לא הולך כמו בתכנון ואז צריך לדעת לשנות מסלול.