למה משה רבנו היה צריך להיות כבד פה וכבד לשון? טור לז’ באדר

איזה יום מרגש. באופן אישי עבורי, אבל בטוחני שהרבה מהקוראים שלנו, מחוברים בלב בנפש לספר דברים, קוראים ממנו ואודותיו בשבתות, ולא מוגזם יהיה להגיד שהיום הוא אולי היום השמח ביותר עבור כל יהודי באשר הוא שם; היום בו זכינו להולדת רועה ישראל, נביא ועבד ה', משה רבנו העניו מכל אדם. אפשר בהחלט יהיה לומר, שהוא בן התמותה שאהב אותי, ואותך ואת כל עם ישראל – יותר מכל דבר אחר בעולם.

כבר נאמר שכל ילד / אדם צריך לפחות מבוגר אחד שיאמין בו (הרב קרליבך). וכמה שהוא האמין בנו. בכל אחד ואחת מאיתנו. כפשוטו. מבין ומכיר באהבה, שכולנו מקשה אחת מבורכת ביחד, וחלק משישים ריבוא נשמות קדושות לחוד. נשמות שהתגלגלו לכאן, כדי להיות חלק מהגאולה השלימה של עם סגולה. עם שבזכותו יצא ממצרים ומחכה ומצפה כל דקה ושניה לביאת משיח צדקנו.

ממשה ועד משה לא קם כמו משה, ואכן אפשר לדבר ולספר אודותיו בתענוג רב לנפש ולנשמה בלי שובע. ובכל זאת, משהו קטן על איש האלוקים הענק.

מעסיקה אותי המון המחשבה על רזי התוכנית האלוקית. הרי מובא במדרש רבה שמות א', שכשהחרטומים המצרים חששו שאותו משה התינוק עתיד ליטול מלכות מפרעה, ורצו להורגו ולשרפו ח"ו, שמא ישחרר את עמו לכשיגדל, הגיע יתרו, שישב ביניהם, והציע את מבחן ה"יש בו / אין בו דעת" המפורסם. משה התינוק היה צריך לבחור בין קערה עם זהב מנצנץ, לבין קערת הגחלת. מובן שהוא שולח ידו לזהב, וההמשך ידוע. המלאך גבריאל נכנס לתמונה, מתערב, מזיז את ידו כך שהתסריט יתאים לעתידו, והופס – הגחלים בפה של משה. יוצא אפוא, שאותה פעולה מצילה אותו מחד, ומאידך – משאירה אותו כבד פה וכבד לשון. מאי נפקא מינה? אליה וקוץ בה? ידוע שכל ניסיון מגביה אותנו רוחנית, אבל הרי הכל צפוי והרשות נתונה. אז למה ככה? למה "לבחור" בתרגיל שיפגום בכלי שישרת את המנהיג שיגאל אותנו ממ"ט שערי טומאה בהמשך חייו?

למה "לקלקל" את כושר הדיבור של מושיעם של ישראל לעתיד לבוא? אי אפשר היה בלי העוקץ הזה? אצל הקב"ה, האור אין סוף – אין טעויות. הכל מדויק. לפעמים הקלקול הוא מהות התיקון עצמו ממש, כפשוטו! הקושי, או מה שנראה לנו כעקום או כגורם מפריע, הוא מה שבעצם משמש לנו כקרש קפיצה להעלות לגדולות. מעין כאבי גדילה מבורכים. וכל הסיבוב של הגחלים לכתחילה, הוא עוד משיכה עם המכחול בספר האישיות שתעצב את העניו מכל אדם.

"שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה (היפוך למשה), יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, כִּי-טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן".

כשהגיע משה רבנו למעמד ה"משיכה" שלו בו הוא נמשך כביכול בשנית בחייו, הפעם לקדושה, הוא טוען ודורש במשך 7 ימים בפני הקב"ה אודות כבדות לשונו וגמגומו, מתוך ענוותנותו הרבה, ומפרט באריכות, שבקיצור, לא מתאים לו הקידום הזה, לא השליחות הזאת ובטח שלא הוא האיש לדברר את השם. הפה הזה, לא מתאים לתפקיד. אבל האור אין סוף מבהיר לו, שהפה שלו, דווקא הפה שלו, הוא-הוא ולא אחר הפה שינשק את עם ישראל, כי הוא טוב והכי מדויק שיש, ושדווקא את הפה שלו לכתחילה ממש, פיו ולא אחר, את הפה הזה הוא רוצה. הפגם הוא בכלל המעלה, וכל אותה פלטפורמה מהתרגיל ההוא עם הגחלים, נועדה כדי ליצוק משהו בתנועת הנפש של משה רבנו, שתעורר את ענוותנותו מתוך כבדות לשונו ופיו. והם-הם שיגרמו לו להפוך למי שראה פני השם ממש.

אם מבינים לעומק שיש התערבות מצד שמיים, יש בזה די כדי לערער אותנו מן ה"בחירה", ובכלל. אז נכון, תמיד אנו מייחלים לסיעתא דשמיא בכל עניין ודבר, להרגיש ולראות בחוש ובגילוי את השגחת השם, עד שלפעמים אף מתחננים להתערבות אלוקית שתשפץ אם בנינו בצורה שגויה. מצד שני, התוצאה בסופו של יום לעולם שייכת אך ורק להשם יתברך. מכאן, שמלאך השם יכול להושיט ידו אל הנער, כדי לסייע במהלך הקב"ה, אבל דרך הטבע היא, שגם כשמלאך לא משפיע, משה רבנו ע"ה גילה לנו בפרשת ואתחנן יסוד הכי מעודד ומעורר תקווה שעומד ותלוי לזכות כל נשמה יהודית טהורה. סוד שהוא גלוי, זמין ופועל במקום ששום מלאך לא יכול. לנו, בני האדם, בני תמותה, ישנה היכולת לשנות אפילו סדרי בראשית, וזה על ידי, איך לא – התפילה.

שאו תפילה לזכות מי ששמע מכלי ראשון, שאנחנו, עמו ישראל, כלי מחזיק ברכה, מאמינים בני מאמינים. לשליח, שהפכנו מכלי שבור, עבדים נרצעים, לנבחרים ומובחרים – בני מלכים. אז. היום. לנצח סלה.

תדליקו נר לזכרו!

הטורים מוקדשים לעילוי נשמת דוּוִיד בן שלמה יעקב ותמריל לבית שווארץ זצ"ל

תגובות, הצעות, שירים ודברים שבקדושה לאוֹרָהּ יִסְכָּה:

 hashemonly@gmail.com (לנשים בלבד!)

רוצים להזמין את הרבנית אוֹרָהּ יִסְכָּהלערב נשי מרגש בביתכן? (ללא תשלום).

חייגו לטל:0 073-222129 או במייל aviva@htv.co.i