הרב יצחק זילברשטיין
’אם התפילה לא עלתה לשחרית, אם כן שתעלה למנחה...’
כשהקצתי משנתי, השעון הצביע על השעה 2 בצהריים... מיהרתי ליטול ידיים והתחלתי להתפלל. כשסיימתי, תמה אחד החברים 'כל כך הרבה זמן אתה מתפלל מנחה?', - 'מנחה?! - התפללתי שחרית', השבתי
- הרב ארז חזני / ופריו מתוק
- י"ד אייר התשע"ה
בדורנו, דור של תשובה, פעמים ומתעוררות שאלות לא שגרתיות, על ידי יהודים יקרים שזוכים להתקרב לשמירת התורה והמצוות. אל הרב יצחק זילברשטיין שליט"א התקשר חייל, בעל תשובה בתחילת דרכו, וביקש לשאול:
לאחר פעילות לילה אינטנסיבית, שהסתיימה בשעות הבוקר המוקדמות, חשבתי להתפלל שחרית, אך כבר ברגע שנטלתי את הסידור, הרגשתי עייפות נוראה ו'טישטוש', והחלטתי שאלך לנוח כשעה, וכשאקום, אוכל להתפלל בע"ה ביתר ריכוז וכוונה.
כשהקצתי משנתי, השעון הצביע על השעה 2 בצהריים... מיהרתי ליטול ידיים והתחלתי להתפלל. כשסיימתי, תמה אחד החברים 'כל כך הרבה זמן אתה מתפלל מנחה?', - 'מנחה?! - התפללתי שחרית', השבתי. הלה הסביר לי שזמן שחרית כבר עבר. עניתי לו: 'אני לא יודע, אותי לימדו: כשאתה קם, תתפלל מיד שחרית...'
החבר הושיבני ולימד אותי אודות זמני התפילות; אך כעת עלתה בליבי 'הברקה' - אם התפילה לא עלתה עבור שחרית, אם כן אתכוון כעת, שתעלה עבור מנחה...
ונשאלת השאלה: האם אכן אדם שהתכוון להתפלל שחרית בזמן מנחה, יכול 'להסב' את התפילה לשם מנחה?
אילוסטרציה (צילום: יעקב נחומי / פלאש 90)מצינו שדן בכעין שאלה זו הגאון רבי שלמה קלוגר זצ"ל (טוב טעם ודעת תנינא קו"א סי' ב'), וכתב שהמתפלל לשם שחרית בזמן הראוי למנחה, אינו יכול לצאת בתפילה זו ידי חובת מנחה! וראייתו מהמבואר בשו"ע (או"ח סי' ק"ח ס"א): "טעה או נאנס ולא התפלל שחרית, מתפלל מנחה שתיים - הראשונה לשם מנחה, והשנייה לתשלומי שחרית (כי צריך להקדים את התפילה שהיא חובת השעה לתפילת התשלומין). ואם הִיפֵּך את הסדר (דהיינו שהתפלל קודם לשם תשלומי שחרית ואח"כ לשם מנחה) - לא יצא ידי התפילה הראשונה שהתפלל לשם תשלומין, וצריך לחזור ולהתפלל אותה".
ואם נאמר שחסרון הכוונה אינו מעכב ואפשר 'להחליף' את הכוונה לתפילה אחרת שלא כיוון אליה, אם כן מדוע תפילת התשלומין שהתפלל בתחילה אינה כלום - הרי היא יכולה להיות לשם תפילת החובה. הרי לנו, אומר הגרש"ק, שבתפילה צריך כוונה לשם מה הוא מתפלל, ואם לא כיון, צריך לחזור ולהתפלל[1].
וטעם הדבר הוא, משום שתפילה, עיקרה היא עבודת הלב, כמו שדרשו חז"ל על הפסוק 'ולעבדו בכל לבבכם' - זו תפילה (תענית ב'.), ולכן תפילה שעיקרה בלב צריכה כוונה לשם איזו תפילה מתפלל.
ויש להוסיף, שכן לכאורה משמע גם מלשון הביאור הלכה (סי' פ"ט ס"א), שכתב כי המתפלל שחרית לאחר שש וחצי שעות מתחילת היום (לאחר שכבר הגיע זמן מנחה), ברכותיו לבטלה! ואם היה ניתן לומר שכעת התפילה תהיה לשם מנחה, מדוע נחשיב את ברכותיו לבטלה, הרי ניתן לומר שיהיו לשם מנחה[2].
אולם, אמר הרב יצחק זילברשטיין שליט"א, שנראה שאין לדון מהנ"ל למקרה דנן, משום ששם מדובר על יהודי המכיר את דיני התפילה וזמניה, וממילא כשהתפלל לשם תפילה אחרת, אנו אומרים שיש כאן חסרון בכוונה; אך בעניינו הרי מדובר ביהודי שעדיין אין לו ידיעות בסיסיות בדיני התפילה, ורק יודע שצריך לומר ג' תפילות ביום, ו'שחרית' אצלו היא הראשונה (כשמתעורר), כשם ש'פת שחרית' אוכלים כשמתעוררים (שחרית אצלו זו לא מהות של תפילה, אלא זמן הקימה). ואילו היינו מלמדים אותו שעתה זמן מנחה, בודאי היה מתכוין לשם מנחה. וממילא נוכל לומר, שכשהתפלל, היתה לו כוונה 'סתמית' (מחמת חוסר ידיעותיו), וכעת נוכל ללמד אותו כיצד מתפללין, ו'לפרש' שתפילתו תהא לשם מנחה[3].
לסיכום: במקרה דנן ניתן לומר שהתפילה שכיוֵן בה לשחרית תעלה לו לתפילת מנחה.
[1] ויעו"ש שדן בדברי המ"א והט"ז (הובאו במשנ"ב סק"ז) שחלקו על דברי מרן המחבר הנ"ל, וכתבו שאין צריך לחזור ולהתפלל אלא אם כן גילה דעתו בפירוש בתפילתו שהשנייה היא לשם חובה והראשונה לתשלומין, כגון שהוא מוצאי שבת והבדיל (אמר אתה חוננתנו) בשנייה ולא הבדיל בראשונה, אך כשנוסח ב' התפילות הוא זהה, יוצא ידי חובה גם כשהתכוון בראשונה לשם תשלומין, ומדבריהם מוכח לכאורה שהכוונה 'לשם התפילה המסוימת' אינה מעכבת.
והביא עוד הגרש"ק, שנשאל מהמבואר במ"א (סי' רס"ח סק"ח) שאם התכוון להתפלל שחרית אך בפועל התפלל מוסף (וכיון לשם שחרית), אזי יוצא ידי חובת מוסף ואח"כ יתפלל שחרית, ומבואר אפוא שהכוונה אינה מעכבת. אך כתב הגרש"ק שאין מכאן קושיה, משום שרק באופן שאין הוכחה מנוסח תפילתו על מה מתפלל, אזי אנו הולכים אחר הכוונה (אם כיון ליבו לשם התפילה העכשוית או לא), אבל כאשר התפלל מוסף, הרי התפלל בנוסח של מוסף ולא של שחרית, והנוסח מוכיח מתוכו שהוא של מוסף, אם כן על אף שבליבו חשב שהתפילה תהיה לשם שחרית אין זה משנה, כיון שפיו ענה מפורשות נגד מה שבליבו, ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שהתפלל מוסף, ולכן יצא ידי חובת מוסף.
[2] אולם יש להעיר מדברי המשנ"ב (בסי' תכ"ב סק"ד) שמי ששכח יעלה ויבוא בשחרית דראש חודש, והתחיל להתפלל מוסף, ולאחר שסיים את ג' הברכות הראשונות (דהיינו שסיים הא-ל הקדוש), לפתע נזכר שלא יצא ידי חובת שחרית (מפני שלא אמר יעו"י), הדין הוא שימשיך את תפילתו לשם שחרית. הרי מבואר, שאף על פי שהתחיל תפילתו על דעת מוסף, יכול להמשיך לשם שחרית.
אכן, יעויין ב'הליכות שלמה' (ח"א פי"ג הערה א'), שביאר מרן הגרש"ז אוירבאך זצ"ל שאין מכאן ראיה לנידוננו מב' טעמים: א) כששכח יעלה ויבוא, הרי זה כמי שלא התפלל כלל שחרית, שודאי רוצה שתעלה לו לתפילה שחייב בה, ולכן עולה תפילתו לשחרית; מה שאין כן לגבי המתפלל שחרית כשכבר הגיע תחילת זמן מנחה, שיש לו עוד זמן רב להתפלל מנחה, ואינו חייב בה דוקא עכשיו, והרי יודע וזוכר ממנחה אלא שרוצה בכל זאת בשחרית, ולכן אין זה עולה לו למנחה, כיון שיודע שחייב במנחה ולא מכוין לשם כך. ב) כיון שג' הברכות הראשונות שווים בכל התפילות, אזי דוקא בזה אנו אומרים שאפילו אם כיון לשם מוסף, עולה לו לשם שחרית, אבל כשכבר סיים את השמונה-עשרה, אי אפשר לומר שתפילה שכבר התפלל לשם שחרית תעלה לו למנחה.
[3] וכעין סברא זו מצינו בתוס' בערכין (ה'.) שכתבו (על דברי ר' מאיר שהמעריך תינוק פחות מבן חודש, שאין לו ערך, נותן את דמיו, כיון שאדם יודע שאין לו ערך וגמר ואמר לשם דמים), ואף אם אדם אינו יודע שאין ערך לפחות מבן חודש, ובכל זאת העריכו, מכל מקום דעתו כפי שתיקנו חכמים הלשון. ובספר חסידים (סי' ת"ד) נאמר: "איש שנדר (בסתם לתלמוד תורה), ואמר דעתי למצוה רבה, לתת כסף לספר תורה, לפי שהוא יחשוב שאין מצוה (גדולה) יותר מזו, יאמר לו, כיון שליבך למצוה ושיהיה מַעַיין תדיר, הרי בספר תורה שאתה חפץ, אינה כל כך מעלה, שהרי יש לקהל הרבה ספרי תורה, אלא תן לצורך ספרים (ספרי לימוד), להשאיל שילמדו, וצדקתך תעמוד לעד". דהיינו, החכם מייעץ ליהודי (החסר ידיעה) מהי המצוה היותר חשובה שכדאי לו לעשות בכספו, ואף שחשב לייעדו לספר תורה, מן הסתם הוא מתכוין למה שיורו לו חכמים שכדאי לעשות. (יעו"ש במקור החסד).
לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.