מנוחה פוקס
3 טעויות שעשית ואם לא קיפחת את נשמתך, הן רק יחשלו אותך. והפעם: "זה לא בשבילי, זה בשבילו!"
משכנעים את עצמנו שהחופשה היא למטרה נעלה, חושבים שעדיף לקבל מאשר לתת, ומשכנעים אחרים בלי להיות משוכנעים בעצמנו: 3 טעויות שאנו עושים מאגואיסטיות נטו
- מנוחה פוקס
- פורסם ט' אדר התשפ"ג |עודכן
(צילום: shutterstock)1. נופש הורים – זה למען אחרים?
פגשתם פעם הורים בחופשה?
הו, איזו הרגשה נפלאה!
הם יצאו מן הבית והשאירו את הבלגן מאחוריהם,
הם סוף סוף דואגים לעצמם, וכל זאת למען ילדיהם, כמובן.
הם זורחים ומעונגים, מעונבים ומחויכים, הם פשוט חווים את החיים הטובים.
וכן, זה למען הילדים.
הורים נינוחים אלו הורים טובים.
אבל, בדקו! האם באמת עשיתם זאת למען הילדים?
ואולי אתם פעם בשבועיים יוצאים לחופשה, רק כי טוב לכם ונפשכם חפצה?
אולי אתם מרבים לצאת לחופשות, כדי לברוח ממטלות?
כדי לברוח מחוויות משפחתיות?
בדקו את עצמכם, מהי הסיבה? האם באמת אתם עושים זאת למען הילדים?
האם התחזקתם מאז שחזרתם מהטיול בטיפול בילדיכם ובחיזוקם?
או כשתחזרו לכאן, תמשיכו לעבוד במלוא הקיטור, כשהילדים שלכם ילדי מפתח, יפתחו את הבית בכל יום מחדש, יחזרו הביתה לאחר לימודים מלאים ויאכלו אוכל שחיממו במיקרוגל לעצמם?
אחר כך יחפשו הילדים מה לעשות, כי אתם צריכים לצאת לכושר, ולאחר מכן, תלכו לחדרכם כדי להיות עם עצמכם אחר יום שלם שטרחתם?
בואו לא נעמיד פנים.
לפעמים הנופש הוא באמת למען הילדים, לפעמים זה באמת לעצמנו, כיוון שכולנו זקוקים ליציאה מהשגרה.
אבל לעיתים זה כיוון שאנו התרגלנו לכיף חיים, מפני שאנו החלטנו שמגיע לנו לחיות חיים מאושרים,
בגלל ש"אם לא אנקה את הראש שלי פעם בכמה ימים – אשתגע" (משפט שצריך להיות מטופל בדרכים אחרות...).
וכשמגזימים, על פי רוב, זה כבר לא למען מטרה טובה ונכונה.
טעות: משכנעים את עצמכם שאתם חופשים למען מטרה נעלה.
2. נתינה היא הקבלה האמיתית.
"למה שכל פעם אני אדיח את הכלים?".
"מי קבע שזה התור שלך? עכשיו תורי להתנדנד!".
"בחיים לא מביאים לי מתנות, תמיד רק אני צריך להביא".
אנשים בטוחים שאם הם נותנים – הם פראיירים.
שאם הם עושים במקום מישהו אחר – הם הפסידו.
שאם להם לא נותנים ולאחרים כן – הם מופסדים.
באמת אין הדבר כך.
כמעט בכל המקרים, הנתינה היא עיקר הקבלה.
אדם שנותן, הוא זה שמקבל.
בעצם הנתינה, מתחבאת הנטילה.
ואפשר לראות זאת בחוש, כשאנו נותנים ומרגישים חוויה מיוחדת.
בזמן נפילת טילי הסקאד, הגיעה משפחה מהדרום לירושלים לשהות בבית של קרוב משפחה.
קרוב המשפחה לא יכול היה בסוף לקבלה מסיבותיו שלו, והמשפחה חיפשה מקום להיות בו שבוע.
הם פנו אלי ושאלו אם יש אפשרות להתארח,
ואני, כפי שהיה עושה כל אחד אחר, הצטופפתי ואירחתי.
המשפחה המתארחת לא פסקה להלל ולשבח, אני לא הבנתי על מה.
רק לאחר זמן התחלתי להבין שזו הייתה טובה גדולה מאוד.
בני המשפחה היו בחרדות מפני השהייה שם במקום, והם היו חייבים לצאת משם הרגע.
אם לא הייתי מאפשרת להם להיכנס לכאן, מצבם הנפשי של חלק מבני המשפחה לא היה טוב, בלשון המעטה.
אבל ההרגשה שלי בנתינה הייתה טובה ונעימה כל כך, שאני בטוחה ששום קבלה של שום מתנה לא יכלה להיות כל כך נעימה ומיוחדת.
אז, בינינו, מי זכה במתנת חינם גדולה יותר? המשפחה שהתארחה או המשפחה שאירחה?
טעות: רק כשאני מקבל אני יכול להיות מרוצה.
3. איך נוכל לשכנע אחרים בצדקת דרכנו, אם איננו משוכנעים בעצמנו?
"רק אם נעבור דירה לפתח תקווה נוכל להצליח למצוא עבודה".
"רק כשנקנה מקרר חדש – נצליח להכניס בו את כל מה שרצינו".
"רק אם ניסע עם הילדים בכל יום למקום אחר – הם יהיו מרוצים מהחופשה".
כל המשפטים הללו מביאים אותנו להוריד מעל גבינו את השק הכבד שמוטל עליו.
אנחנו משכנעים את הבעל / האישה / הילדים / השכנים / החבר או כל אחד אחר בצדקת דברינו, בזמן שלא לגמרי בטוח שאכן צודקים אנו בדברינו.
לא פעם אנו בעצמנו איננו בטוחים, אבל משכנעים אחרים כדי לקבל את מה שאנו רוצים ומבקשים.
ככל ששאיפתנו היא אגואיסטית נטו – כך אנו מקלקלים את היחסים שלנו עם זולתנו.
בואו נבדוק כל משפט כזה שיוצא מפינו. האם הוא נובע באמת מהסתכלות אובייקטיבית, או שהוא פשוט תוצאה של אנוכיות.
מנסים לשכנע אחרים בדבר שאיננו משוכנעים בו בעצמנו.