סיון רהב מאיר: מה אנחנו עושים? בונים ארמון!

מאז ששמעתי את הרעיון הזה בכניסת השבת שעברה, נזכרתי בו שוב ושוב: ישבנו בסלון של לורן ברסלואר, שאירחה אצלה בבית קבלת שבת לנשים. בסלון הביתי התקבצו נשים מהקהילה בלונדון, ילדות ונערות וגם אימהות וסבתות, שפשוט שרו ביחד את כל קבלת השבת. הייתי בהרבה קבלות שבת, בהרבה סגנונות, אבל אישית לא יצא לי אף פעם להיות בחוויה כזו: נשים שמתאספות ביחד, לשיר את מזמורי התהילים של דוד המלך, בדקות המיוחדות שבהן ששת ימי החול מסתיימים והשבת מתחילה.

ואז הרבנית רייצ'י בינסטוק, שאירגנה את קבלת השבת המיוחדת הזו, שיתפה אותנו ברעיון קצר ועוצמתי:"הדלקנו עכשיו נרות שבת, וראינו מול העיניים את האור נדלק. אבל חכמינו אומרים שבכל מצווה שאנחנו עושים - נדלק אור. זה ככה תמיד, אנחנו פשוט לא רואים אותו. צריך לדעת שכל מעשה חיובי ונכון שלנו יוצר אור רוחני. נסו לדמיין מעכשיו איך בכל דבר טוב שאתן עושות – נתינת צדקה, אמירת ברכה, עזרה לזולת – אתן מדליקות אור בעולם".

למלא את החלל

שירה, רכזת חברתית ביישוב הר ברכה, ביקשה הלילה שאכתוב כמה מילים לנוער של היישוב. זה מה ששלחתי לה:"מספיק להסתכל בתמונה של הלל-מנחם ויגל-יעקב יניב כדי להבין את גודל האבדה. כמה מתיקות, כמה טוב, כמה אור על הפנים.

"אבל שלא כמוני, אתם גם זכיתם להכיר אותם אישית, ולא דרך תמונה. לחיות לצד שני צעירים שהפכו פתאום קדושים, שעלו כעת בסערה השמיימה. הם לא נרצחו כי היו הלל-מנחם ויגל-יעקב, אלא רק כי הם יהודים, רק כי היו שם. במובן הזה הם שליחי ציבור, של כולנו.

"כל אדם שנרצח והופך לחלל, מותיר אחריו חלל שצריך למלא. חכמינו אומרים על חבריו של אדם שנפטר: 'אֶחָד מִבְּנֵי הַחֲבוּרָה שֶׁמֵּת - תִּדְאַג כָּל הַחֲבוּרָה כֻּלָהּ'. אבל מה זה 'תדאג'? האם החברים של הנפטר צריכים להיות עכשיו בלחץ ובעצבים ובחרדה? הכוונה היא: החבורה תדאג להשלים את החיסרון. החברים ידאגו להוסיף בעולם עוד בנייה, יציבות ועוצמה. לא סתם אסתי, אמא של שניהם - אחרי ההחלטה לתרום את אבריהם – סיפרה אתמול שהם היו בדרך ללמוד תורה, וביקשה שכולנו נמשיך את המשימה.

"בשבת האחרונה הם היו איתנו בעולם הזה כשקראנו בתורה. בשבת הקרובה הם לא יהיו כאן איתנו כשנקרא בתורה: 'זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק'. עמלק תמיד חיפש ספק, פירוד, בלבול וחולשה, אבל כל מעשה של אחדות, ערבות הדדית, חיזוק ואמונה – מנצח אותו.

"תנחומים לכולכם. בשורות טובות".

5 דברים על ז' באדר

1. השבוע חל ז' באדר, שהוא יום פטירתו של משה רבנו. שמתם לב שכולנו קוראים לו בטבעיות "רבנו", כלומר הרב שלנו?

2. משה, המנהיג הגדול ביותר שלנו, האיש המשפיע ביותר בהיסטוריה האנושית, מתואר בתורה כאיש עניו וצנוע, וגם "כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן". זה מעלה שאלה: האם היינו בוחרים היום מנהיג לא כריזמטי? האם אנחנו שמים לב לעוצמה פנימית ולתכונות שלא תמיד רואים כלפי חוץ?

3. משה הוליך את העם במדבר ארבעים שנה, אבל לא זכה לשמוע את המילים: "הגעת ליעד". הוא נפטר ונקבר לפני שהעם נכנס לארץ. הוא מלמד אותנו שיש משמעות לא רק להישג הסופי, אלא גם לדרך, לרצון, למאמץ, לתקווה. ואולי מפעל-חיים שאתה התחלת, יושלם בידי אחרים.

4. מנהיגות פוליטית, מנהיגות כלכלית, מנהיגות צבאית – כל זה חשוב, אבל בסופו של דבר המורה, המחנך של העם, משפיע יותר מכולם.

5. יום הזיכרון למשה רבנו, שמקום קברו לא נודע, הוכרז גם כיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע. ביום הזה הזכרנו נעדרים רבים, וגם את החללים האחרונים שטרם זכו לקבר ישראל – הדר גולדין ואורון שאול.

לבנות את הארמון שלנו

בעיני, זה אחד הסיפורים היפים על מוטיבציה ועל עשייה. שמעתי אותו פעם על פרשת השבוע, פרשת תצוה, שמלאה במצוות ובהוראות מעשיות שעלולות להיראות טכניות וקשות לביצוע: זה היה יום חם. במחצבה עמדו שלושה פועלים, מחו את הזיעה ממצחם והמשיכו לעבוד. המשימה שלהם הייתה לחצוב אבנים ולסתת אותן. כל אחד החזיק פטיש כבד, והיכה באבנים גדולות.

"מה אתה עושה?", שאלו את אחד הפועלים, והוא ענה: "אני? אני מסתת אבנים". כלומר, הוא תיאר באופן הפשוט ביותר את העבודה שעשה.

"ומה אתה עושה?", נשאל פועל אחר, והוא ענה: "אני מתפרנס". הוא כבר מצא מטרה לעבודה שלו. הוא לא סתם מסתת אבנים, הוא מקבל מכך כסף כדי לקנות בסוף היום אוכל, בגדים ודברים נוספים שהוא צריך כדי להתקיים.

"ומה אתה עושה?", הופנתה השאלה אל פועל שלישי. "אני?", הוא ענה בעיניים בורקות, "אני בונה ארמון!".

כולם ענו נכון, אבל הפועל השלישי הבין את התמונה הגדולה יותר, את המטרה הנעלה שבשבילה הוא מתאמץ. הוא קלט את החשיבות של כל עשייה, של כל מצווה, של כל פרט, של המלאכה היומיומית. הוא ראה איך בסופו של דבר המעשים הקטנים שאנחנו עושים בחיים – בונים ארמון גדול.

משלוח מנות מפתיע

בכל שנה אני שוכחת לכתוב את הסיפור הזה בזמן. אז הנה, יש עוד כמה ימים עד לחג הפורים, ויש לכם מספיק זמן לקרוא ואולי ליישם.

במגילת אסתר מסופר על אחת ממצוות החג: "מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ". על פי ההלכה צריך לתת שני פריטי מזון לאדם אחד. בפועל רובנו נותנים יותר משלוחי מנות, ואצל הילדים – אין סוף לחגיגה.

אבל לרוב המשלוח מגיע לחברים וידידים שאנחנו מחבבים, נכון?

אז זהו, שלפני כמה שנים, בבוקר של פורים, דפק בדלת הבית מישהו שלא דיבר איתי ועם בעלי כבר כמה חודשים. עבדנו יחד בפרויקט מסוים, והתרחשה שם מריבה שכללה עוד כמה אנשים בתוכה. הפרויקט הסתיים וכולם התפזרו בטעם מר.

ופתאום הוא בדלת, עם משלוח מנות ענק, שעושה טעם מתוק. הילדים התחילו לקפוץ סביב הממתקים, אנחנו התחלנו לדבר איתו, וזהו.

מאז, בכל פורים אני נזכרת שמשלוח מנות יכול לעבור לא רק בין איש לרעהו, אלא גם להפוך איש לרעהו.

אומרים שיום הכיפורים הוא כ-פורים, כמו פורים, אולי גם במובן הזה של סליחה ומחילה, שיכולות להגיע דווקא דרך שמחת החג. אז הנה, סיפרתי.

נראה שהרבה מריבות ומתחים יכולים להיעלם אם רק דופקים למישהו בדלת עם משלוח מנות ומאחלים פורים שמח.