"אנשים חושבים שאם אני מעבירה סדנאות צחוק אין לי צער בחיים"

"לפני תקופה התקשרה אליי מישהי שהכרתי, שאבא שלה הוא אדמו"ר חשוב בבני ברק, וביקשה שאגיע אליהם הביתה בדחיפות. היא סיפרה לי שאבא שלה במצב לא טוב, ואמא שלה פשוט בעצבות גדולה שאף אחד לא מצליח להוציא אותה ממנה, ומבקשת שאגיע לעשות להם סדנת צחוק במשפחה, בתקווה שאולי זה יעזור", משחזרת מיטל עזאני.

"עד סוף הסדנא היא לא הפסיקה לצחוק. אחר כך ביקשו שאגיע פעם בשבוע להצחיק רק אותה עד שהתקופה הזו תעבור. את מדמיינת לך? הייתי מגיעה כל שבוע, תימנייה שכמוני, לחצר ענקית מלאה בחסידים אשכנזים", היא צוחקת, "רק כדי לשמח את הרבנית היקרה הזאת... הייתי יושבת איתה עד שהיא הייתה נקרעת מצחוק, וזה עבד. הרגשתי כמה השמחה פשוט החייתה אותה מחדש. כי אין על השמחה, זו התרופה להכל".

עזאני (39) משמשת כמנחת סדנאות צחוק בשילוב הפרשות חלה כבר עשר שנים, ולאחרונה הפכה להיות גם ליצנית רפואית, שני תחומים שבהם היא רואה שליחות אחת משמעותית משותפת: להצליח לשמח אנשים.

צילום: שירי כגן רקע: shutterstock

"במקור למדתי חינוך לגיל הרך וזה היה תחום העיסוק המרכזי שלי, אבל תמיד אמרו לי שאני בכלל שחקנית. תמיד בלטתי כמסמר הערב, ואף פעם לא חשבתי שזה יהפוך למקצוע. אחרי לידת הבת השלישית שלי החלטתי להגשים לעצמי חלום והלכתי ללמוד את התחום של סדנאות צחוק, ומאז אני מלווה בלי סוף אנשים שמבקשים להכניס שמחה לחיים שלהם. חשבתי שיש לי הפרעת קשב וריכוז, והבנתי שזו הפרעת קצב וריקוד. זה לא הפרעה, זו הפתעה", היא צוחקת.

מה זה אומר סדנת צחוק בעצם?

"סדנת צחוק זה פשוט לתרגל שמחה עם נשים, לעזור להן לגלות את השמחה שבתוכן. נשים בהתחלה מסתכלות עליי בשוק, זה נראה להן כמו שיגעון לצחוק בכוח, אבל אני עושה להן כל מיני תרגילי צחוק ואומרת: 'עדיף להיות משוגע שמח מנורמלי עצוב'. איך אדם יוצא מעצבות? כשהוא יוצא מעצמו. לפעמים צריך לעשות פעולות חיצוניות כדי לעורר אותה מחדש: לקפוץ, למחוא כפיים להמתקת הדינים, כמו שרבי נחמן אומר. אחרי המעשים נמשכים הלבבות. מצד שני, אנחנו חייבים להבין שרק אנחנו מקור השמחה של עצמנו ושאנחנו באמת לא צריכים שום גירוי חיצוני.

"פעם לאנשים הייתה שמחה טבעית, והיום היא הולכת ונעלמת. אם נסתכל על זה, ילדים צוחקים בממוצע בין 300-400 פעמים ביום, ואילו מבוגרים רק בין 30-50 פעמים. ככל שאנחנו גדלים, אנחנו נכנסים לכאב ולהתמודדויות של החיים, ובלי לשים לב הופכים להיות יותר ציניים, ושוכחים להחיות את המקום של השמחה בתוכנו".

צילום: שירי כגן

כשאני שואלת אותה על סיפור מרגש שזכור לה במיוחד על הכוח של שמחה מבחינתה, היא מתקשה לבחור. החל ממשפחה שאחת האחיות בה נפטרה, וכתוצאה מכך שאר האחיות נכנסו לעצבות והתרחקו אחת מהשנייה, עד שהשתתפו בהרפיית צחוק שהחזירה הרבה אחדות וחיות לבית; רווקה בת 45, שכשהיא גילתה את השמחה שבה מחדש הגיע גם המיועד; אישה שהייתה צריכה לעבור ניתוח מסובך, והחליטה שההכנה אליו תהיה דרך סדנת צחוק עם חברות; וגם אמא ובת שהשתתפו בסדנא בדיוק כשגילו אצל האם את המחלה, ולאורך כל תקופת ההתמודדות הזכירו אחת לשנייה תכנים מהסדנה עד שהיו נקרעות מצחוק ביחד, וזה מה שעזר להן לעבור את הרגעים הכי קשים. והיד עוד נטויה.

הסנדלר הולך יחף

"אנשים אומרים לי: 'טוב, לך קל להיות בשמחה, אצלך זה בא בטבעיות'", היא מתארת. אבל האמת היא שמאחורי הקלעים, גם למיטל יש התמודדויות לא פשוטות בחיים שהיא נלחמת כדי להתגבר עליהן. "אני אם חד הורית שמגדלת לבד ארבע בנות. אמנם מתוקות, אבל כל יום מחדש בשבילי זו קריעת ים סוף, מהרבה בחינות. כל יום מחדש אני בוחרת בשמחה, לא כקלישאה. בוחרת להחזיק באמונה. בלי אמונה אפשר להשתגע. יש לי ימים לא קלים, ועדיין אני נכנסת לימים הכי לא פשוטים בדרייב, ויוצאת לשמח נשים אחרות, מחזקת ומעודדת אותן שמכל מקום אפשר לעלות. ואני רואה מה הבחירה שלי עושה לאנשים סביבי. את רק פותחת את החלון ומחייכת לאחרים, ואת לא יודעת בכלל כמה את משנה להם את החיים. אני מרגילה את עצמי להסתכל לאחר בעיניים, להגיד מילה טובה. כתוב: 'אשרי אדם המלבין שיניים לחברו ממשקהו חלב'. אני עפה על זה. נחת ראשי תיבות נשימה, חיוך ותודה. זאת מבחינתי השליחות שלי: ללכת לכל מקום ולייצר אהבה, להודות".

צילום: שירי כגן

מה עוזר לך להיות בשמחה? אולי תתני לנו טיפים שעוזרים לך, ושכל אחת יכולה גם ליישם לבד

"אני חושבת שיש לנו אלף סיבות ליפול לעצבות בכל רגע, ושם הבחירה האמיתית שלנו. אני קמה בבוקר וישר משתדלת להסתכל במראה ולחייך. חיוך זה ה'כפתור' לשמחה, כי ברגע שאנחנו עושים את תנועת החיוך, המוח, שלא מבדיל אם מדובר בחיוך אמיתי או מזויף, מיד משחרר אנדורפינים שמקלים על ההרגשה ומשפרים אותה.

"חוץ מזה, אני גם מאוד מאמינה בכוח של הדיבור והמחשבה. חכם למשל, זה ראשי תיבות חצי כוס מלאה, כלומר חכם הוא אדם שבוחר לראות את מה שיש ולא את מה שאין. לדבר אמונה, להגיד מילה חמה, כמו מחמאה. ולא ביקורת, מלשון קור.

"כשצריך, אז גם פועלים אקטיבית: למחוא כפיים, לשים מוזיקה שמחה. הבן איש חי כותב ש'להשמיע קול צחוק בבית זה משמיד חוליים ומזיקים'. ברגעים קשים אני גם נעזרת ב'שיטת חנ"ה': חיוך, נשימה והרפיה. כלומר, תחייכי, תרימי ידיים למעלה, תנשמי עמוק, תורידי ידיים ותעשי לעצמך הרפיה. אני נעזרת הרבה גם בדמיון. הקב"ה נתן לנו את הדמיון כדי שנדע לדמיין את הדברים אחרת, כדי שלא כל הזמן נהיה בכאב".

נשמע שמתוך השמחה שאת מבקשת להשפיע, את גם פוגשת הרבה כאב. איך עומדים בזה? איך לא מושפעים?

"זה נכון, יש רגעים שזה לא קל. אני מגיעה לפעמים לבתי חולים ולמחלקות לא פשוטות. רואה המון סבל של אנשים, ובפרט של ילדים קטנים. לפני שנה, למשל, הוזמנתי על ידי עמותת זיכרון מנחם לשמח ילדים חולי סרטן בבית החולים 'העמק' בעפולה. להגיד שקל לפגוש את זה? לא, אבל אני עושה הפרדות. פה נכנס חוש המשחק שלי ששומר עליי, בגלל זה אני נכנסת עם תחפושת של ליצנית שהיא 'טולי' ולא מיטל, וזה עוזר לי לייצר הפרדות גם בתוכי. בעיניי לשמור על השמחה זה להיות יצירתיים. לדעת להוביל את הרגשות שלך, לפתח את הדמיון שלך ולהוריד קצת מהשליטה. רק אחרי שאנחנו לומדים לשחרר ולהוריד מהמועקה אנחנו מצליחים להתמודד באמת.

"בנוסף, צריך גם לזכור שבסוף באנו לכאן ל-60-80 שנה והכל זמני וחולף, גם המצב הכי לא פשוט שיהיה. אני מכירה ילד שכשהוא היה בן שנה הוא שתה בטעות סנט מוריץ, שזה מסיר שומנים רעיל,  וארבע שנים היה מאושפז בבית חולים. קשה? כן. כואב? בטוח. אבל גם זה היה זמני. אין דבר שנשאר לנצח. צריך להתמקד בשליחות שלנו בכל יום מחדש, לזכור ש'כל העולם כולו גשר צר מאוד והעיקר לא להתפחד כלל'. החיים פה זה לא העיקר, זה רק טרקלין".

מרגישה שהחיים שלך השתנו מאז שאת מתעסקת בזה?

"בלי שום ספק. זה שינוי תודעתי עמוק שאני מיישמת קודם כל על עצמי. אנחנו רגילים לחכות שמישהו ישמח אותנו, וזו טעות. הכל זו בחירה פנימית. זה כמו שניים שיושבים בכלא, אחד רואה את גדר התיל שסביבו ובוכה, ואילו השני מתענג על השמיים הכחולים שמעליו.

"החיים שלנו תותים, זה קיצור של תודה תודה ושוב תודה. אני חיה את זה. ברגע הזה אתה עצוב? את הרגע הבא תעשה הכי שמח שיש, לקום זה העניין. כל רגע לבחור בחיים, לשמוח, לחייך. אחרי הפעולות יימשכו הלבבות. כשם שאני אחייך מלמטה – יחייכו אלינו מלמעלה. מאמינה מאוד שהשם נותן לנו כוחות להתמודד עם כל מציאות.

"מי שנותן לי הכי הרבה כוח זו הדמות של דוד המלך. מה הוא לא עבר? גיהינום עלי אדמות. גדל ביערות לבד, וגם כשהפך למלך אפילו הבן שלו נלחם בו ורצה להרוג אותו. ובכל זאת, הוא לא היה עצוב מעולם. ולראיה, שהוא כתב את כל ספר תהילים מתוך ההתמודדויות שלו, ברוח הקודש. חז"ל מגלים לנו שרוח הקודש לא יכולה לשרות על אדם שנמצא בעצבות.

"לסיום, אני אספר לך סיפור שמאוד נגע בי: אחת לתקופה אני מצטרפת לחבורת ליצנים רפואיים, כדי לשמח חולים בבית החולים 'שערי צדק'. פעם הלכתי לשמח שם במחלקה של חולים קשים, והיה שם בחור צעיר, משותק, שנפצע בתאונת אופנוע, ואוכל רק דרך צינור מהגרון. כשראיתי אותו נדהמתי, היה לו חיוך כל כך גדול על הפנים, הוא היה פשוט מלא שמחה! את לא מבינה מה זה עשה לי, איזה כוח השמחה שלו נתנה לי! זה לימד אותי הכי חזק את מה שאני מנסה להעביר לנשים שאני פוגשת: זה לא משנה באיזה מצב אתה נמצא בחיים – משנה איזה מחשבה עוברת לך בראש. השם קובע את המצב – ואנחנו קובעים את מצב הרוח".