אפרת ברזל נבהלה. האם זה יכול להיות, שאנשים אחים לא יכולים להפריד אהבה מול מעשים?

זה היה לי קשה,

אולי הכי,

ואני יודעת שגם לו.

וזה לא נגמר. זה עדיין.

יש מצבים שגם אם הם קשים, את כבר יודעת איך להתנהג איתם. לא כי את איזו גאון של התנהגויות אלא כי אפילו אם התפאורה של הסיטואציות בחיים משתנה לנו כל הזמן, המערכת הרגשית נשארת. נבנית. כל פעם עוד קצת. ואם היא כבר פגשה קושי כזה, וכבר עברה אותו כמה פעמים, את, והמערכת הפנימית שלך, יודעות מה לעשות עם עצמך. דרכי ההישרדות שלך ידועות לך שנים.

אבל יש מצבים בחיים, לא משנה בני כמה נהיה, שכשאת פוגשת אותם פעם ראשונה, את לא יודעת איך להתנהג.

וזה קשה.

זה מפחיד.

זה קשה ומפחיד, כי זה חדש.

קוראים לזה "מצב מנטלי" שלא הכרת.

וזה מה שאני חושבת שקרה לשנינו השבוע.

אחי ואני.

אנחנו שניים במשפחה. רק שניים.

הוא חילוני, ואני חרדית.

הוא מרעננה, ואני מבני ברק.

הוא למד משפטים, ואני כותבת מילים.

הוא נגד הרפורמה, ואני מחליפה חיתולים לנכדים התאומים הקטנטנים שגרים כאן בינתיים אצלנו.

שנינו אוהבים אחד את השני. מאוד. אנחנו אחים טובים. אנחנו עוזרים אחד לשני, מטיילים יחד, מתפוצצים מצחוק יחד. אוהבים להיזכר בסבתא וסבא ז"ל יחד.

אנחנו מסתדרים. ככה זה היה מאז שגדלנו.

ידענו שגם אם אמא ואבא מתגרשים, אנחנו נשארים אחים.

בתוך עמי אני חיה. אני שומעת לאורך השנים סיפורי זוועות על ניתוק בתוך משפחות בגלל תפיסות עולם,

על ילדים שלא מדברים עם ההורים, על אחים שלא באים לחתונה של האחים האחרים בגלל מחלוקת.

דגניה א' – דגניה ב',

גבעת חיים איחוד – גבעת חיים מאוחד.

למרות השוני ביננו לאורך השנים, בליבנו, בלי לדבר על זה בכלל, היה ברור, אחי לי ואני לו, שגם אם נחשוב אחרת על מהותו של העולם, גם אם אני שומרת שבת והוא לא, גם אם אני לא מלמדת את ילדי לימודי ליבה והוא כן, גם אם אני לא אקנה להם טלפונים משבשי ילדות, והוא יאלץ לקנות לילדיו כן, אף כי בבסיס של הבסיס הוא היה מעדיף שבגילם הם ישחקו עם מגפיים בשלוליות ויקטפו יחד בשדה חרציות, וזה לא שהילדים שלי הם כאלה ילדי טבע --- לאחי ולי יש הרבה נקודות משותפות.

כשהתחיל לא מזמן, והחמיר, הרעש ברמה המדינית, ושמעתי כמו כולנו סיפורי שנאה,

חייכתי לעצמי מול הראי ואמרתי, ישחקו הנערים.

עלינו זה לא יכול להשפיע בחיים.

כרתנו ברית אחים.

עוד נפנפתי לעצמי איזה יום, במילה העמוקה הזו, "אח", במקצוע הזה שנקרא "אחות רחמנייה", והבנתי שלא סתם המילה אחד, אח, אחות הן עם אותן אותיות. בקופת חולים - אחות היא זו שמאחה קרעים, מחברת פצעים וחובשת כאבים, זה בדיוק מה שאחים עושים.

אנחנו לא נוותר. לא משנה מה יגידו בעולם המשפט, החוק העליון שלנו הוא חוק הביחד.

אחרי יומיים הייתה בירושלים הפגנה, ואמא של שנינו, כהרגלה, הלכה. אמא שלנו פעילה מאוד במחאה.

באותה שעה בדיוק, כשאמא שלי חידדה לצועקי המגפונים מה להגיד, אני הרציתי, לא רחוק משם, לנשות "יד שרה" הגימלאיות הצדיקות. שמענו מהחלון כולנו את רעשי ההפגנה.

אמא צלצלה, או שמא זו הייתה אני שצלצלתי אליה, ושאלתי אותה, כשהיא טבולה בשלטים ודגלים, אם היא צריכה שאבקש מחברה טובה שגרה במשכנות האומה, שירותים, ושאם היא צריכה שניקח אותה טרמפ חזרה בצהריים לאזור המרכז, נחכה לה, אחרי שהיא תסיים להפגין, נחכה לה בקצה של ההמון, ובשמחה ניסע כולנו, שונים בדעותינו, במכונית אחת חזרה לאזור השרון.

אז חשבתי.

ואז רמת המתח גברה.

והיא חדרה אל כל משפחה. בארזים נפלה שלהבת.

אח שלי דיבר, ואני החזרתי, בעלי אמר משהו, נזרקה בדיחה, לא מצחיקה, אחי שוב ענה, אחד הילדים ממש נעלב. זה כאב.

ואני נבהלתי. אני חושבת שגם הוא.

כי שנינו קלטנו שזה מפחיד. שזה מסוכן. שזה לא אחראי.

האם זה יכול להיות שאנשים אחים לא יכולים להפריד אהבה מול מעשים?

מעשים שבכלל לא הם עושים?

האם יתכן שיחסים משפחתיים יתערערו בגלל הרכב כזה או אחר?

נבהלתי.

אני חושבת שגם הוא.

וצלצלנו האחד אל אחותו.

ודיברנו.

והבטחנו, בתולדות העם הזה, שכמה שיהיה קשה, כמה שנחלוק דעות ומציאות, כמה חמוצה שלא תהיה הגולה בגרון, אנחנו לעולם לא נפרדים.

אני אוהבת אותך, אחי היחיד. אני יודעת שגם אתה אוהב אותי.