ידידיה מאיר: קמפיין הכאוס וההפחדה צובר תאוצה מיום ליום, מדקה לדקה

1. לאחרונה יוצא לי לחשוב לא מעט על אדיר זיק ז"ל. בשבת שעברה מלאו 18 שנה לפטירתו, והקול שלו חסר לי ברדיו בימים אלה. לא רק בגלל שהוא היה אחד הראשונים להילחם בהסתה ובשקרים של מה שהוא כינה "התשקורת". לא רק בגלל שהוא היה אחד הראשונים להילחם בעוולות מערכת המשפט, בשנים שזה היה לא פוליטיקלי קורקט לדבר או אפילו לחשוב ככה (גם לא בתוך הימין). לא רק בגלל שהוא היה אחד הראשונים שאותה מערכת משפט ניסתה להשתיק, מכוח החוק כמובן, ואף גזרה עליו, לצד עוד בכירים בערוץ 7, קנס ועונש מאסר על תנאי. אני חושב על אדיר זיק בימים אלה בגלל עניין אחר: אני נזכר באופן שבו הוא היה מדבר בתוכנית השבועית שלו על יהודים שנרצחו בפיגועי טרור.

סקירה היסטורית קצרה לטובת מי שעדיין לא נולד אז: אנחנו מדברים על אמצע שנות ה־90, ימי אוסלו. בעקבות הסכמי השלום המופקרים בין רבין ופרס לערפאת החל כאן גל טרור נורא. בכל כמה ימים פיגוע. בתל אביב ובחברון, בכבישי יהודה ושומרון ובעפולה, בירושלים ובגוש קטיף.

ולא היה מדובר רק בדקירות או בפיגועי ירי. אוטובוסים התפוצצו. מסעדות נהרסו על יושביהן. מאות יהודים נרצחו. ובמהדורות החדשות ובעיתונים – אלה שהשבוע הקדישו יותר נפח סיקור להתפרעויות היהודים בחווארה (אני מגנה, כמובן) מאשר לרצח היהודים שם – כינו אותם באותה תקופה איומה "קורבנות השלום".

2. אבל הייתה גם תקשורת (שהחוק אסר, כאמור) אחרת. בכל יום שישי בבוקר, באין־ספור בתים בישראל הדליקו את הרדיו, תוך כדי ההכנות לשבת, ושמעו את קולו של יהורם גאון שר את מילותיה של נעמי שמר: "לא, לא, לא תנצחו אותי, לא מנצחים אותי כל כך מהר". זה היה הפתיח המחזק הקבוע. ומכאן התחילה התוכנית המאוד פופולרית של אדיר זיק. "זיקוקין של אדיר", קראו לה. בימי שגרה היא הייתה מלאה באופטימיות ובשמחת חיים. שמחת חיים יהודית. עם סיפורים על האנשים הטובים שחיו פה פעם, וגם על האנשים הטובים שחיים כאן היום, עם שירי ארץ ישראל, עם זיכרונות מתל אביב הקטנה, עם מתכונים, עם קיטורים על הווליום הגבוה מדי בחתונות, ועם פרשת השבוע כמובן.

אבל אז הגיעו הפיגועים הנוראים, ושמחת החיים הפכה לאבל. זיק היה פותח את התוכנית בהקראת שמותיהם של הנרצחים באותו שבוע, רשימה שהלכה והתארכה. ואיך הוא היה מקריא את השמות האלה? הוא לא עשה את זה בטון דרמטי, או עצוב, או זועם אפילו. הוא פשוט היה נשנק בשידור חי. זה חזר על עצמו שוב ושוב. הוא היה מקריא שמות של יהודים שנרצחו רק בגלל שהם יהודים – ובוכה.

אני כותב את זה עכשיו וממש שומע את קולו הסדוק מקריא את השמות מהימים ההם: מרדכי ושלום לפיד. ירון ואפי אונגר. איטה ואפרים צור. משפחת סחיווסחורדר. מקריא ובוכה.

ואני כותב את זה עכשיו וממש שומע את קולו הסדוק מקריא את שמות הנרצחים מהימים האלה: אשר ויעקב פלאי. אלתר שלמה לדרמן. יגל והלל יניב. אילן גנלס. מקריא ובוכה.

3. והיו עוד עניינים על סדר היום השבוע. הנה דיווח מגלי צה"ל: "יש מחיר נפשי למהפכה המשפטית? בדקנו, ובשבועות האחרונים 15 אחוזים מכלל הפניות היומיות לעמותת ער"ן עוסקות בתוצאות החקיקה המשפטית והמשבר החברתי. עלייה בפניות של מבוגרים שחוששים, הורים שחרדים מעתיד החינוך, מפגיעה במעמד וזכויות נשים, והפילוג בחברה. ולא רק בעמותת ער"ן, בפעם הראשונה זה 25 שנה מפעילי הקווים של עמותת נט"ל, שלרוב מקבלים פניות בנושאי טרור ומלחמה, מדווחים על עלייה משמעותית בהתייחסות לרפורמה המשפטית והשפעותיה".

לפני כחודש אולי הייתי מזלזל בידיעה כזאת. מטיל ספק באמינות שלה. היום, לצערי, אני מאמין לה באמונה שלמה. קמפיין הכאוס וההפחדה צובר תאוצה מיום ליום, מדקה לדקה. אני לא יודע אם בסופו של דבר הוא יצליח לעצור, חלילה, את תיקון מערכת המשפט. אבל לגרום לתחושת פחד וחרדה אמיתיים לישראלים רבים – הוא כבר הצליח בגדול.

4. וזה מקומם כל כך. בעיקר כשמבינים באיזו ציניות וחוסר אחריות פועלים הקמפיינרים שמחוללים את ההפחדה הזאת, מה האינטרסים שלהם, ובאיזו קלות בלתי נסבלת הם מצליחים להסית אנשים תמימים, לגרום ל"מחיר נפשי" כלשון הדיווח מגלי צה"ל.

אתם מבינים? למה האנשים האלה פונים לעזרה ראשונה נפשית? בגלל שהשבוע פרסם משרד ההגנה האמריקני הערכה שבתוך 12 ימים תוכל איראן לייצר חומר בקיע לפצצת האטום? מה פתאום. שטויות. בקטנה. האם גל הטרור הנורא גורם להם לפחד ולחרדה? חפיף. עברנו את פרעה, נעבור גם את זה. אבל תיקוני חקיקה בוועדת חוק ומשפט של הכנסת, דיונים בהרכב המדויק של הוועדה לבחירת שופטים או בדוקטרינת השפיטות – הו, זה כבר גורם פחד ואימה משתקים שאין דרך להתמודד איתם לבד. צריך לפנות דחוף לגוף חירום מקצועי לקבל עזרה ראשונה נפשית.

5. וזה כך לא רק לגבי התקפי החרדה ותודעת קץ המדינה, אלא גם באשר לתחושה שאוטוטו פורצת כאן "מלחמת אחים" ודם יישפך ברחובות (חלילה, היה לא תהיה). צריכים לזכור כל הזמן שמאחורי הקמפיין הזה עומדים ארגונים וקרנות עם המון כסף, שכבר שנים רואים בפילוג ובסכסוך העם היהודי ערך בפני עצמו. גם אם עוד לא הגענו לחזון האוטופי של הפלת ביבי וכל הגוש המאמין, הם אומרים לעצמם בדיונים ארוכים במשרדי יעוץ אסטרטגי, הצלחנו ליצור תחושה של קרע וסכסוך. וקרע וסכסוך הם דברים נפלאים בזכות עצמם. הנה מה טוב ומה נעים מלחמת אחים גם יחד.

תפיסת העולם שלהם היא ממש תמונת מראה לערך של "אהבת ישראל" כפי שהוא מופיע במקורות שלנו: אם ביהדות אחדות היא עניין מרכזי ומכונן, שכמובן יכול להביא להרבה דברים טובים, אבל הוא מחזיק בפני עצמו, הוא ערך גדול כשלעצמו, "לך כנוס את כל היהודים" כמו שנקרא השבוע במגילת אסתר – אז אותו דבר אצלם, רק עם הפילוג. יש בחרחור מלחמת אחים הרבה תועלות פוליטיות לשמאל, אבל הוא גם ערך בפני עצמו. אין לך כלי מחזיק ברכה אלא הכאוס.

6. תארו לעצמכם שמחר בבוקר יריב לוין ושמחה רוטמן מכנסים (חלילה, היה לא תהיה) מסיבת עיתונאים ואומרים "טוב, שמענו את הקריאות הקצובות 'ד־מו־קרט־יה!', ראינו את השפחות באדום במיצג הנודד, צפינו בכתבות של דב גילהר על הונגריה ופולין, קראנו את הפוסט של ריטה – והשתכנענו. זהו, אנחנו מבטלים בזאת את התיקון של מערכת המשפט. תמשיכו לשלוט אתם".

נו, מה יקרה אז? הארץ תשקוט? מה פתאום. הפרוגרסיבים בארגונים השונים, והפרוגרסיבים במערכות התקשורת, יעברו מיד לכאוס הבא. הייתי מהמר שזה יהיה משהו שקשור לאורית סטרוק. או לשלמה קרעי. או שוב לאבי מעוז. אבל מה אני יודע? הם תמיד יכולים להפתיע. הם תמיד ימצאו דמון חדש להפחיד מפניו. למה? כבר אמרנו. הכאוס, הפירוק של החברה הישראלית, הפגיעה באחדות, בסולידריות הישראלית, הם מצווה בפני עצמה בדת שלהם. עולם ישן עדי יסוד נפרומה.

7. לפני כשנתיים, כשאביב גפן חבר לאברהם פריד לדואט משותף, רבים חשדו בכנות הכוונות שלו. אני דווקא מאמין לו, כמו שכבר כתבתי בעבר. כן, מפגש אישי עם אברהם פריד, שירתו ואישיותו, הוא דבר שיכול לחולל שינוי עומק. אבל הרבה קודם, לפני למעלה מעשור, כשחנן יובל עשה את אותו הדבר – זה התקבל בהתרגשות על ידי כולם. קודם כול, למה להטיל ספק בכנות של חנן יובל? יש בו משהו לא אמיתי? יש לו פוזה בכלל? וחוץ מזה, הדואט הזה היה חלק ממסע ארוך שאליו יצא היוצר האהוב והמוערך, בן קיבוץ משמרות של התנועה הקיבוצית, במטרה למצוא את הקשר האישי שלו עם האמונה והתפילות. לימים הוא אפילו הוציא "סידור אישי", פרויקט מרגש מאוד של ספר ודיסק, ובו לחניו הנפלאים לתפילות ולפסוקים (אגב, הקשר עם המקורות התחיל אצלו כבר בסוף שנות ה-60, כשביצע את שיריו הגדולים של ר' שלמה קרליבך – והאר ענינו", "חמדת ימים", ו"ישראל בטח בה'" - בפסטיבל הזמר החסידי. וגם כשהחליט להקליט גרסה מרגשת מאוד משלו ל'שיר המעלות' ששר יוסל'ה רוזנבלט, שהכניסה את השיר למוזיקה הישראלית).

אבל עזבו רגע יהדות. קשה לי לחשוב על אומן צנוע, מלא באהבה ובעין טובה, בפתיחות ובסקרנות, יותר מחנן יובל. ולכן, היה כל כך כואב לקרוא השבוע שהוא הודיע למארגני טקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל במשכן הכנסת כי הוא מסרב להופיע בו. "בכנסת הזאת", הוא אמר למארגנים, "של אלמוג כהן, של דודי אמסלם, של החברה גוטליב, של גלית דיסטל, של אריה דרעי שנהנה מההומור של אלמוג כהן, של יושב ראש הכנסת שבמקום לגעור בטינופות אוסר על הצילום שלהם, אין אפילו צדיק אחד שיקום ויזעק. זאת לא הכנסת שלי. לשיר שם בפני גסי הרוח האלה זה לעשות שקר גדול לעצמי. אוכל לא חסר ולא יחסר בבית משפחת יובל. על היושרה עבדתי כל החיים".

אחרי פרסום הדברים הוא התראיין והוסיף: "מביש מה שקורה שם. אמרתי שאני לא רוצה לבוא יותר. ואז ראיתי את המופע הגס של אלמוג כהן ואת מה שיושב הראש עשה – במקום להוציא כרטיס אדום, הוא אסר על צילום. לא דיברתי פוליטית אלא על התנהגות. מה שהולך עכשיו בכנסת זה התנהגות של גן חיות".

8. נו באמת. אלמוג כהן אכן התנהג בצורה מבישה. ואכן, לא היה השבוע איש בימין שלא גינה אותו. אבל גלית דיסטל? "החברה גוטליב"? דודי אמסלם? אריה דרעי? נכון, הם כנראה לא בדיוק בדעות שלך, ובטוח שלא בסגנון שלך, אבל בגלל זה להחרים את הכנסת? בגלל זה להחרים את טקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל?

ואם אתה כבר מפרט ככה, שם אחרי שם, את כל סוגי החיות בגן, אין לך איזה שם או שניים מהשמאל? שם כולם זה פריחת הכרכומים? מה דעתך על יוראי להב־הרצנו שעולה על שולחן בוועדה? על הצווחות של מירב בן ארי במליאה? מה אתה חושב על ניבול הפה של לפיד אצל אופירה וברקו, ובכלל השנאה שהוא לא מפסיק לחרחר כאן, לא מפריעה לך? למה נדמה לי שהצד השמאלי נראה לך אוטומטית יותר "ממלכתי", לא משנה מה ואיך הוא יאמר? ובוא, הכנסת הייתה "גן חיות" עוד בזמן שאתה היית ב"שלושרים". פתאום עכשיו אינך יכול עוד?

עצוב, פשוט עצוב, שקמפיין הפירוד וכל השיח הזה חלחל עד אליך. חזור בך, חנן היקר. אתה כבר שנים גשר מהלך. אנחנו צריכים אותך ככזה גם בימים אלה. במיוחד בימים אלה.

9. אבל קרו גם דברים טובים בשבוע הקשה הזה. ליותר ויותר צופים נמאס ממה שקורה בימים אלה בערוצי התעמולה, והם משתמשים בשלט. הרייטינג של ערוץ 14 עולה ועולה ועולה, ובום! פיצוץ גלקטי. או כפי שדיווח השבוע רן בוקר, כתב התרבות של ynet: "ערוץ 14 מנצח את 'רשת' ואת 'כאן' בפריים טיים. למעשה ערוץ 14 הפך אמש לערוץ השני הכי נצפה בפריים טיים אחרי 'קשת'".

וואו. קשה להגזים בחשיבות האירוע הזה. אגב, באופן אישי אני לא זקוק לנתוני ועדת המדרוג. כמי שמופיע בערוץ אני רואה ברחוב את הכמות המטורפת של התגובות. יש לי פיפל־מיטר משלי: מדי פעם מזדמן לי לצאת לרחוב ביחד עם מגישה מסוימת מחדשות 12, ואני פשוט סופר את התגובות שהיא מקבלת לעומת התגובות שאני מקבל. ולא, זו לא תחרות בין בני זוג. זה משהו הרבה יותר דרמטי מזה.

זה סיפור יותר דרמטי אפילו מתוצאות הבחירות האחרונות. אולי אפילו יותר מהתיקון של מערכת המשפט. כי תכל'ס, הדיקטטורה הכי חזקה, ששלטה פה במשך עשרות שנים ללא מצרים, היא הדיקטטורה התקשורתית. כן, היא משפיעה אפילו יותר מבג"ץ.

בעצם, למה להניח שיש תחרות בין שני גופים עם אג'נדה זהה שכל אחד מהם משפיע, מכריע, בזירה שלו? גם בבית המשפט העליון וגם באולפני החדשות יושב מיעוט קטן ומאוד קיצוני שבמשך שנים השליט את תפיסתו המגה־פרוגרסיבית על הרוב במדינה.

עד היום אותו רוב צרך את החדשות שלו בערוצים המרכזיים במין מזוכיזם לא ברור. הוא נפגע, נעלב, התעצבן, אבל משום מה המשיך לצפות. לתת רייטינג. והנה, פתאום אנשים עוברים בהמוניהם לערוץ אחר שמשדר אחרת לגמרי. נפל דבר בעולם התקשורת. נפל דבר בעולם.

10. ואם פעם חשבנו שצפייה בחיים יבין וביורשיו האידיאולוגים גורמת לשנאת חרדים או מתנחלים, להתעצמות גוש השמאל, לפגיעה בארץ ישראל, לשנאת נתניהו, הרי שהנתונים שהגיעו השבוע מער"ן ומנט"ל מלמדים אותנו שזה הרבה יותר מסוכן. יש לזה השלכות נפשיות. צריכה בלתי מבוקרת של התקשורת עלולה לגרום להפרעות בשינה, לחרדה ולדיכאון.

כמה משמח לגלות שיותר ויותר ישראלים נרפאים מזה, נגמלים מזה, ועוברים לתקשורת אחרת לגמרי. אדיר זיק היה בוכה משמחה.

הטור פורסם בעיתון "בשבע".