ופתאום אני רוצה לחזור אליה בזמן, אל אסתר. לספר לה מה צופן לה העתיד. ולכולנו

אישה לבדה מול כל העולם.

***

בחלון שלה, של אסתר, נראים בבירור צריחיה העתיקים של הממלכה עצומת הממדים. רוח צחה נושבת מן הנהר פנימה ולוטפת את פניה. ברקע נשמע רחש גלגלי הכרכרות המרופדות היוצאות ונכנסות את שערי הברזל העצומים ובין החומות נראים הבניינים הגדולים, על אגפיהם רחבי הידיים.

טווסים זקופי-קומה מהלכים בעיבורי הגנים המטופחים, פורשים נוצות צבעוניות בין פרחי בר נדירים. ברקע טופפים כל העת בצעד חרישי נערי ונערות המלך סרים לכל גחמה בפנים חתומות, קדים בראשם במבט מושפל מטה. יין אדום מתוק נתון בכוסות בדולח מרהיבות ניצב על שולחן זהב עשוי תחריטי עץ.

בתוך כל זה עומדת הדסה, היא אסתר, בחלון, ועיניה כבויות. מן הקירות ניבטים אליה דיוקניהם המשורטטים של אבות השושלת הגאים, כשהם רכובים על סוסים אצילים משובחי גזע, שעורם מבהיק למרחוק. ארונות הקיר מלאים בבגדי זהב וכסף יקרים, אבני חן נדירות מונחות לראווה על מדף מוכסף. שטיחים עשויים שתי-וערב ארגמן ותכלת פרושים מכותל אל כותל.

הרהיטים מרהיבי-עיניים. רצפת הבהט בוהקת. ואסתר... היא פוחדת כל-כך מיום המחר. אסתר רק רוצה הביתה. היא עוצמת את עיניה. מנסה לדמיין כיצד נראים היו חייה לו אבא ואמא היו נשארים בחיים.

אביה נפטר כשעוד היתה ברחם אמה, לאחר מחלה קשה. אמה מתה בלידתה אותה. אם היו לגעגועים צבע – שלה היו ודאי כתמים של לבן מטושטש. הזיכרונות שלה מאבא ואמא מבוססים רק על הסיפורים שמספר לה מרדכי. זיכרון של ממש חסר לה, לאסתר, ואין דבר שהיא מיצרה עליו יותר מכך.

היא יודעת ששפר עליה גורלה. זכות עצומה ביותר נפלה בחלקה לגדול בביתו של מרדכי. מרדכי, שפרס עליה את חסותו עוד כשהיתה רכה בשנים, העניק לה מחכמת לבו, שמר עליה מכל משמר והביט בה בעיניים טובות שנה אחר שנה.

כל יום במחיצתו של מרדכי היה עבורה שיעור של ממש באהבת אלוקים ואדם. דוגמה חיה בעבודת המידות. כל יום במחיצתו, טוב היה יותר מקודמו. איש משכיל ומלומד היה מרדכי. מיושבי לשכת הגזית. שבעים שפות שגורות על לשונו. מדי יום היה יושב ומלמד את אסתר דרכו של עולם. מדי יום היה מעניק לה אך שפע וטוב. בית האבן הקטן שלהם, המלא תמיד באורחים ובאנשים אשר באים לקחת עצה טובה ממרדכי, ידע ימים מאושרים ושלווים.

את השמועות בדבר המשתה הגדול שערך אחשוורוש במשך מאה ושמונים יום, אי אפשר היה לפספס. דיוקנו המדושן של המלך במשתה, כשהוא ישוב על כסאו העתיק של שלמה המלך, תלוי היה על כל קיר וחומה. מפה לאוזן נלחשו סיפורים ונרקמו אגדות סביב עושרו האגדי אותו בחר להראות לפשוטי העם באותו משתה מפורסם. בפנים זחוחות הוא פתח לנתיניו את תיבותיו הכבדות, בהן היו נתונים האוצרות, והראה להם רוב עושרו. שישה בתי גנזים היה פותח ומראה להם בכל יום ויום. בני הממלכה מצידם נותרו פעורי פה. הפרתמים ושרי המדינות כורעים היו לצידו בשמלות לבנות, מעל ראשם נעו האילנות, ושיחי הבשמים הפיצו ריחם המשכר למרחוק.

למרגלות הפרתמים מוצעות המיטות, כפותות בכסף ובזהב. הסדינים הצחים שעליהן קשורים היו בחבלים של בוץ ונמשכים בלולאות של תכלת וארגמן. השתיה כדת היתה. "יין עסיס" אין אונס.

גם אסתר, כמו כולם, חשה זעזוע עמוק יחד עם כל אחיה היהודים למשמע הידיעה כי כלי המקדש נלפתים בידיים גסות. גם אסתר, כמו כולם, נחרדה על עצם המחשבה כי בגדי כהנים גדולים נלבשו על זרים. אבל מי חלם אז שאותו משתה יחולל תמורה אישית גורלית כל-כך עבורה?!...

כשוושתי המלכה, נכדתו של נבוכדנצאר, סירבה לבוא לפני אחשוורוש ונערף ראשה, שחו בהתרגשות חברותיה זו לזו את הסיפור בגינת הבית. "כל אחת מאיתנו יכולה להיות עכשיו מלכה", הן לחששו בהתרגשות.

אסתר שמעה את הסיפור בחצי אוזן, אך עסוקה הייתה אותה שעה בטיפול בבן השכנים שהיה חולה אז עד מאוד. היא ליטפה ברוך את שערו הרך, הטתה שוב ושוב את כד המים אל גרונו היבש ושרה לו חרש. חוט של חסד כמו משוך היה תדיר על פניה, וכתר של אצילות ריחף מעל ראשה. משפשטה השמועה על-כך שהמלך מחפש לו נערה, מיהר מרדכי להטמין אותה בביתו ארבע שנים תמימות.

חושיו החדים רמזו כי אותו חן מיוחד שנתברכה בו אחייניתו, ועליו השיחו הבריות זו לזו לא אחת, יעמוד להם בעת הזו לרועץ. קול יפחותיה הרמות כשנגלה מקום מחבואה, ועיניה הקרועות לרווחה בשעה שתפסו אותה סריסי המלך ואחזו בה ביד גסה, רדפו את מרדכי בלכתו בימים ובשנתו בלילות. המבט המבועת שלה הלך איתו לכל מקום.

"לעולם", הוא עוד הספיק ללחוש לאוזנה, "לעולם אל תגלי כי יהודייה הינך. יהיה אשר יהיה".

שבע נערות עמדו כעת לרשותה של אסתר יום ולילה בביתו של הגי, סריס המלך, שומר הנשים. הן טרחו סביבה כדבורים טרחניות. הציעו לה מכל טוב. פתחו לפניה את כל אוצרות הממלכה ולא חסכו ממנה דבר, אך היא חייכה במבוכה ולא ביקשה לעצמה מאום.

כשעיניה מושפלות והילוכה איטי, היא באה לפגישה הגורלית עם המלך. הוא הביט בה לרגע, צמצם את עיניו והורה לשים את כתר היהלומים לראשה. ככה זה. בשבריר של שניה משתנה עולם. לא? ברגע אחד ירד מסך שחור על חייה. בממלכה, לעומת זאת, בירכו האנשים בהתרגשות על הבשורה. אצילותה של המלכה החדשה כבשה את לבות האנשים כולם. חוט החסד מעל ראשה כמו נקשר והתלפף בלבות כולם.

אחשוורוש, מצידו, לא חסך ממנה את עושרו וכבוד מלכותו. עשרות משרתים ומשרתות הקיפו אותה מזריחת השמש ועד בכלל. הפאר וההדר שהיו מנת חלקו של המלך, מצאו דרכם אליה, אך שוב, היא כלל לא שתה לבה לכך. "מי את, המלכה אסתהר", היו שואלים אותה אנשי הממלכה. "מי הוא אביך, ומאיזו אומה את?", היה שואל אותה יום-אחר-יום אחשוורוש, אך אסתר זכרה את אשר ביקש ממנה מרדכי, וענתה בקול חלוש: "יתומה אני. גדלתי בבתים של אחרים. זה כל אשר יודעת אנוכי".

מהרגע הראשון בו פגשו עיניה את עיניו הרעות של המן בישר לה לבה רעות. "זהו השר החדש אותו בחר המלך לרומם", לחשו לה נערותיה בהדרת כבוד. "זהו כעת המשנה למלך".

תחושה של אבדון וחוסר-אונים השתלטו עליה באחת. הוא, מצדו, הרבה לפקוד את הארמון, פסיעותיו גאות וחיוכו ערמומי, עיניו מתרוצצות אנה ואנה במבט חורש רע. הצלם הענק שענד על חזהו צבוע היה באדום עז, ולא היה אחד שהעז לעמוד זקוף מולו. אך טבעי וברור היה לה שמרדכי לא יכרע ולא ישתחווה. גאווה עצומה ופחד מר שימשו בה בערבוביה.

היא ידעה כמה רב כוחו של המן, וכמה השפעתו חזקה על המלך. היא חששה עד מאוד לחייו של דוד מרדכי היושב בשער המלך.

"המלך הסיר את טבעתו מידו", זעקה אליה בוקר אחד משרתת נאמנה וקמוטת פנים. "קשה להבין מה מתרחש שם בחדר, אך כשהמלך בוחר להסיר את טבעתו, משהו גורלי מאוד עומד להתרחש", הסבירה. "מי נמצא שם איתו?", שאלה אסתר בקול חלוש. "המן", נשמעה התשובה הברורה. "שקים של כסף נשקלים שם על מאזניים, ואגרות של קלף נכתבות במרץ". העננים הקודרים נדמו לה כעת, לאסתר, שחורים וכבדים מתמיד. עוד רגע ומבול ירד על הארץ.

מכאן, הכל רק הלך והידרדר. הסוסים יצאו דחופים ביד הרצים. איגרות השמד נשלחו לכל מדינה ומדינה. בעוד מספר חודשים עומדים להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים, מנער ועד זקן. העם כולו נכלל בגזירה. קול הבכי והמספד של מרדכי סחף אחריו כל יהודי ויהודי בשושן הבירה. זעקה גדולה ומרה נשמעה מקצה העיר ועד קצהו.

איש לא עומד להינצל הפעם מהטבח הנורא העומד להתרחש עליהם. אנשים, נשים וטף, ללא יוצא מן הכלל. ילדים טהורים יעמדו שורות שורות, חסרי אונים ושותתי דם. המבט התמים בעיניים שלהם יבקע רקיעים. כל אחד ימצא את מותו על פי גחמת הרגע של האויב. מי במכות חרב, מי בתלייה, מי בחנק ומי בשריפה. כולם יעמדו מופקרים לגורלם ולחוד החנית. הדם האדום שישפך יצבע ימים ונהרות.

"את היא השליחה שלנו!!!", זעק לעברה מרדכי הבוקר, כששק של אבל מהודק לגופו. "את היא התקווה היחידה. את ההצלה של העם הנבחר". עיניו לוהטות למולה. "מי יודע, אסתר... מי יודע אם לא לעת כזו הגעת למלכות", הוא מניע את ידיו מעלה, והאפר לראשו נראה שחור יותר. "אין מקרה בעולם. את נמצאת כאן מסיבה מסוימת. הגיע הזמן, אסתר. לכי עוד היום אל החצר הפנימית, ודברי עם המלך. העם היהודי בעולם כולו נושא אליך היום את עיניו".

הדמעות בעיניה של אסתר מטשטשות לה את הראיה. הרגליים שלה כבדות, והיא נופלת ארצה על רצפת הבהט הבוהקת.

"לפעמים... לפעמים זה כבר קשה מידי", היא לוחשת לו, למרדכי. הקול שלה נשבר. גם קולות ההילולה והשחוק הנשמעים מן החדר הסמוך לא יכולים לו, לכאב שנאגר במילים ומתקפל בין ההברות. "אני בסך הכל אישה פשוטה", היא מישירה מבט מפוחד אל מרדכי. "מצפים ממני לכל-כך הרבה, ואני... אני הרי בדיוק כמו כולן, אני לא מיוחדת. לא קורצתי מחומר שונה. לא ניחנתי בכוחות-על... לא תמיד...", הקול שלה מתרסק. "לא תמיד אני באמת יודעת מה לעשות. לא תמיד אני באמת יודעת מה לומר, אתה מבין?". מרדכי מביט בה בעיניים חודרות, ומהנהן בראשו. הוא מבין אותה. ודאי שמבין, אבל היא השליחה שלו. היא השליחה של כולם. אל לה לשכוח זאת.

"מה יקרה אם אצא מכאן?...", היא שואלת. "מה יקרה אם אעזוב איתך עכשיו את הארמון לטובת חיים נורמליים?". היא אומרת זאת, אבל יודעת שלעולם לא תעזוב. היא הרי לעולם לא תפקיר את גורל העם היהודי בשום מחיר שהוא. חוט החסד השוכן תדיר על ראשה צבוע כעת ארגמן.

כעת היא עומדת בחלון. אישה לבדה מול כל העולם.

מחר היא עומדת לבוא אל המלך בשמלתה היקרה ובראשה המורכן. היא יודעת היטב כי איש אשר לא נקרא אל המלך והרהיב את נפשו להגיע אל החצר הפנימית, אחת דתו של המלך להמיתו. חד וחלק. והיא... היא הרי לא נקראה אל המלך זה שלושים יום. רוב הסיכויים שמחר הוא יומה האחרון עלי אדמות. אלא אם כן... אלא אם כן יושיט לה המלך את שרביט הזהב. אבל קשה לה להאמין שזה יקרה...

***

מאות מטיילים ומטיילות נאספים בבית-חב"ד קטמנדו בתלבושות ססגוניות. הבלונים משקיפים עליהם מלמעלה, והליצנים מחייכים אליהם מן הקירות. כתף אל כתף הם יושבים יחד, שרים שירים בעיניים בורקות.

עמית, אלון, אבירם, ליאת, אילנה, הדר, רעות, אודי ורווית, נעה, שלומי, יעל ועוד חברים רבים שנפשנו נקשרה בנפשם, ונפשם נקשרה בנפשנו.

צעירים וצעירות מכים ברעש גדול, מי בסירים ומי במחבתות, כששמו של המן מוזכר במגילה. לבם מזדעזע. שותפות הגורל של העם היהודי קושרת בין כולם. כשהרגליים יוצאות במחול, רועדות אמות הסיפים. שמחה אמיתית של שבת אחים גם יחד אופפת את בית חב"ד. הנה אני רואה את הילדים שלי רוקדים גם הם, מורמים על כתפי המטיילים, והם שמחים כל-כך. שמחה תמימה ופשוטה, שרק ילדים יכולים לשמוח.

שירי ניגשת אלי.

נעמדת לצידי, נשענת גם היא על החלון. היא מחופשת למלכה עם כתר גדול על הראש. מיד אני מבינה שיש לה משהו חשוב לספר לי. היד שלה רועדת. "חני, אני חוזרת הביתה", היא אומרת.

"הזמנתי כרטיס".

 מילים פשוטות, אבל כל-כך הרבה מקופל בהם.

חמש שנים לא היתה שירי בבית. חמש שנים טרקה פעם-אחר-פעם את הטלפון להורים הדואגים שלה. היא השאירה אחריה את הבית ומנהגיו מאחוריה, והלכה לחפש עצמה בארץ-קדם. התגלגלה בין רגב סלע לצלע הר, הכי רחוק שרק אפשר – עד שהגיעה אלינו לכאן: בחורה כחושה למראה, הגוף שלה מלא קעקועים וניקובים. החומרים אותם צרכה ברחוב אכלו את גופה אט אט. הלכה לאיבוד בתוך עצמה.

בתחילה היא היתה יושבת אצלינו בעיניים קרועות לרווחה. מתבוננת על נקודה כלשהיא על הקיר, נאחזת באותו הקיר כבחבל הצלה. לקח זמן עד שהחלה לדבר, עד שהצליחה לשתף. כשזה כבר קרה, זה הפך מהר מאוד לשיחות אל תוך הלילה, יחד עם צלחת של עוגות שמרים ותה ירוק, ארוחות חמות והכי חשוב: הרבה מאוד אהבה. אהבה ללא תנאים. כי זה בדיוק מה שביקש מאיתנו הרבי מליובאוויטש כשהקים בתי חב"ד בכל נקודה בעולם: שאף יהודי לא יהיה בודד. שאף אחד לא ירגיש לבד. השאר כבר ייעשה מאליו. כי אין דבר חזק יותר מאהבת אנשים טהורה.

והנה, מחרתיים, בשעה הזו, תהיה שירי תלויה בין שמיים וארץ, בדרכה הביתה אל אבא, אמא והמשפחה. בתחילה ודאי יהיה לה קשה. השכנים יתלחשו והלשונות ידברו, אבל היא חזקה, והיא תתגבר. כי מה שעומד לה מול העיניים עכשיו הוא "להקים בית כזה בדיוק". ככה היא מסבירה לי. גם היא רוצה להיטיב עם אנשים. גם היא רוצה לחולל שינויים.

"בשביל זה אני חייבת לחזור לנקודה בה הפסקתי", היא אומרת בנחישות. "בשביל זה אני מוכרחה להתקדם". היא מישירה אלי מבט כחול בעיניה היפות. אני מעריצה אותה על האומץ שלה. כמה שהיא חזקה!

שרביט הזהב ביד שלה רועד. אני נוגעת בו, בשרביט, בנגיעה רכה.

ופתאום אני רוצה כל כך לקחת איתי את שירי עכשיו אל אסתר. לחזור אליה בזמן.

אסתר, העומדת שם בחלון, כל גופה רועד והיא פוחדת כל-כך מיום המחר.

לו רק יכולתי לאסוף את ידיה הרועדות של אסתר, ולהסביר לה שהיא לא אישה פשוטה. שאין דבר כזה בכלל אנשים פשוטים.

ודאי לא אישה פשוטה!

לספר לה שכל-כך הרבה נשים חזקות יש כיום בעולם.

נשים חזקות שבטוחות שפשוטות הן.

"מחר", נלחש לה שירי ואני כשנגיע אליה, "מחר בבוקר תבואי אל המלך, והוא... הוא יושיט לך את שרביט הזהב. את תראי!".

הרי יום-יום מושיט אלינו המלך את שרביט הזהב, ואנו נוגעות בו, בשרביט, בנגיעה רכה. נכון?