חידות בענייני אכילה ושתייה

1) היכן מצינו אדם שמביט במאכל, ומחמת הבטתו נכנס 'רעל' למאכל?

2) משקה מותר, ובא אדם והסתכל בו מרחוק, ומשום כך יש מחמירים לאוסרו  - היתכן?

3) היכן מצינו אכילה שמועילה להוצאת קנאה מלב האדם?

4) היכן מצינו מאכל שמעוור פקחים ופוקח עיוורים?

5) היכן מצינו חיוב אכילת דגים מדאורייתא?

6) איזה דבר יש לאכול רק בשבת ולא ביום חול?

7) שותה מים שמותר לו לשתותם, ושתאם בזמן המותר בשתיה, ובירך כדת וכדין, ובכל זאת עבר על איסור בשתייתם - היתכן?

8) מגיש כוס תה לחבירו, אך צריך להימנע מלומר לו "בכבוד" - הכיצד?

9) מה הטעם שנהגו לומר "לחיים" כששותים יין?

תשובות

1) נאמר במשלי (כ"ג, ו'-ז'): אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עָיִן, וְאַל תִּתְאָיו לְמַטְעַמֹּתָיו, כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא, אֱכֹל וּשְׁתֵה יֹאמַר לָךְ, וְלִבּוֹ בַּל עִמָּךְ. וביאר המלבי"ם: "בא בזה בדרך משל, שאמר שלא יאכל לחם של רע עין, וגם למטעמים שלו לא יתאו. שכבר בארו הטבעיים, שניצוצות רעות יוצאים מעין הרע, ששורשם מפחיתת-הנפש המביט ברעת עינו, והם כזיקי מוות על הדבר המובט. וכבר הזכירו, שבעל עין הרע, הביט בקביעות על פת לחם ונמצא בו מוות ומשכלת. ולזה אמר, שה'שער', רוצה לומר דבר פגום ונמאס אשר נמצא בנפשו הפנימית, כן הוא הלחם, שמקבל השער הזה ונעשה לחם הקלוקל, שיאמר לך אכול ושתה, שידמה לך שלא הכניס בו עין הרע, הן לבו בל עמך, עד שהאכילה תזיק לך עד שתקיא גם פתך אשר אכלת"[1].

ומעניין לציין, שבספר 'תוספת ברכה' (עמ' 182), הביא מעשה שפורסם בעיתון רוסי, באדם שהיה שהיה נידון למיתה, והרעיבו אותו שלושה ימים, ואחר כך הניחו לפניו מאחורי הסורג ככר לחם, באופן שהיה יכול רק להביט עליו ולא לאכלו, והאיש הזה שלח בככר חיצי עיניו בהבטה עמוקה מרוב צערו ורעבונו. לאחר מכן חתכו אנשי-מדע את ככר הלחם הזו, ומצאו שיש בה הרבה ארס ורעל...

2) נאמר בספר בן איש חי (שנה ב', פר' בלק אות ט"ז): "כתב ה'מדרש תלפיות' בשם רבינו מנחם הבבלי ז"ל, שאם הגוי ראה את היין, אף על פי שלא נגע בו - יש להחמיר שלא לשתותו. וכן כתבו בשם השל"ה. אבל מדינא מותר בודאי. ואם הגוי הזה אינו עובד עבודה זרה, אלא הוא מדת ישמעאל - אפילו חומרא ומידת חסידות אין בזה".

3) א) מבואר במסכת בבא קמא (פ"ב.), ששום משמח את הלב, ועל ידי כך הוא מכניס אהבה ומוציא את הקנאה. ב) נאמר במסכת בבא מציעא (ק"ז:): 'שלושה עשר דברים נאמרו בפת שחרית... ויש אומרים אף מוציא את הקנאה ומכניס את האהבה'. ופירש רש"י: 'מוציא את הקנאה ואת התגר, שכשאין ליבו טוב עליו, הוא נוח לכעוס'.

4) נאמר במדרש (במדבר רבה פר' קורח י"ח, כ"ב): מעשה בשני בני אדם שהיו מהלכין בדרך, אחד פקח ואחד סומא. ישבו לאכול, פשטו ידיהם לעשבי השדה ואכלו, זה שהיה פקח נסתמא, וזה שהיה סומא נתפקח. לא זזו משם עד שזה נסמך על זה שהיה סומכו.

ומעשה נוסף מובא שם בהמשך: מעשה באחד שהיה הולך מארץ ישראל לבבל, כשהיה אוכל לחם ראה שני ציפורים מתנצין זה עם זה, הרג אחד מהם את חבירו, הלך והביא עשב והניחו על פיו, והחייהו. הלך אותו האיש ונטל אותו העשב שנפל מן הציפור, והלך להחיות בו את המתים. כשהגיע לסולמה של צור, מצא ארי מושלך ומת, הניח העשב על פיו והחייהו, עמד הארי ואכלו... מתלא אמרין (משל משלו), טב לביש לא תעביד ובישא לא מטי לך (אל תעשה טובה לרע, ולא תגיע אליך הרעה).

5) בשו"ע הרב (או"ח קונ"א סי' רמ"ב סק"ד) הביא בשם בנו של ה'בית הלל' (ביור"ד רי"ח סק"א בהג"ה) שכתב שאכילת דגים בשבת היא חיוב גמור מדאורייתא. (אך בשו"ע הרב דחה דבריו וכתב: והוא תמוה מאוד, שהרמב"ם והשו"ע השמיטו חיוב דאורייתא, ועוד מי כתיבי דגים באורייתא, וגם מדרבנן אין טעם בדרך הנגלה שיתקנו דוקא דגים, ומה שהזכירו דגים בגמרא בכמה מקומות היינו למצוה מן המובחר, ולכן מי שאין ידו משגת פטור).

6) כתב המשנ"ב (בסי' רמ"ב סק"ד) בשם ה'ספר חסידים': "אם שלחו לו דבר-מאכל שיאכלנו בשבת, לא יאכלנו בחול"[2].

7) נאמר בשולחן ערוך (או"ח סי' ש"נ ס"א): "לא יעמוד (בשבת) ברשות היחיד ויוציא ראשו לרשות הרבים וישתה שם, או להיפך, אלא אם כן יכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה, שכיון שהוא צריך לאלו המים חיישינן שמא יביאם אליו". למדנו אפוא, שאסרו רבותינו לשתות בשבת מים הנמצאים ברשות אחרת, שאילו יביאם לרשות שבה עומד - יעבור על איסור תורה של מלאכת הוצאה.

8) כאשר מגיש את התה קודם התפילה. והטעם הוא, משום שאין להקדים כבוד בשר ודם לכבוד המקום ברוך הוא קודם התפילה (כך כתב הגאון רבי אברהם פלאג'י בשו"ת ויען אברהם או"ח סי' י"א).

9) בדעת זקנים מבעלי התוספות (ויקרא י', ט') מובא טעם נפלא למנהג העולם לומר "לחיים" בעת שתיית יין, והוא משום שעל ידי יין ששתה אדם הראשון בברכת הנישואין שלו, נשתכר ועבר על ציוויו של מקום, למאן דאמר שעץ הדעת גפן היה, ועל ידי זה נקנסה עליו מיתה, ולפי שהיין גרם מיתה לאדם, על כן נהגו העולם לומר "לחיים" בשתיית היין, דהיינו שמאחלים ומברכים שיהיה לחיים ולא למוות, שלא יגרום היין ח"ו למיתה[3].

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.