סיון רהב מאיר: על אומה עם שלושה נעלמים

בשבת בבוקר, הרב יהודה בוטמן מבית הכנסת "עונג שבת" בהרצליה אמר משהו מעורר מחשבה:"אני רוצה לדבר על שלושה נעלמים", הוא הכריז.

"הנעלם הראשון הוא משה רבנו. הוא לא מופיע בפרשת תצווה שקראנו עכשיו בתורה. זו הפרשה היחידה ממנה השם שלו נמחק, מאז שהוא נולד ועד שהוא נפטר. לכאורה התורה מעלימה אותו, מזלזלת בו, אבל בעצם – הוא נוכח ביותר. הסיבה להיעלמות היא שאחרי חטא העגל, עם ישראל היה בסכנת השמדה ומשה רבנו היה מוכן להימחק לחלוטין מהתורה למענם. זוהי תזכורת לכך, לאהבה הגדולה שלו אלינו.

"הנעלם השני הוא אלוקים. במגילת אסתר, שנקרא השבוע בפורים, הוא לא מופיע אפילו פעם אחת. לכאורה, הוא פשוט לא חלק מהסיפור. אבל בעצם, אם מסתכלים במבט מעמיק – הוא הגיבור המרכזי, הוא הבמאי. הוא מכוון את כל האירועים המפותלים במגילה, כל הפרטים הקטנים שנראים לא קשורים – מתחברים בסוף לסיפור בעל משמעות, לנס ההצלה.

הנעלם השלישי הוא האחדות בינינו. לכאורה אנחנו מפולגים במיוחד בימים אלה. הלכתי לרופא לפני כמה ימים, וישבתי בתור ליד בחור צעיר. מהסיסמאות על החולצה שלו היה ברור מה הוא חושב על אנשים כמוני... אבל אז התחלנו לדבר, והיה לנו קשה להפסיק. האחווה בינינו היא נעלמת, אבל רק לכאורה. היא קיימת ונמצאת, צריך רק להסתכל לעומק.

"שנזכה להשקיע, לקלף את הקליפות, ולראות את כל מה שנעלם מעינינו".

רעיון לתענית אסתר

אביתר גלאי מישיבת מעלה אדומים כתב לי כך, על תענית אסתר: "מול הגזירה של המן במגילת אסתר והניסיון להשמיד את כל היהודים, מרדכי היהודי מבקש מאסתר שתלך למלך אחשוורוש ותתחנן על הצלת עמה. בתגובה, אסתר אומרת לו קודם כל: 'לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים'.

"המסר של אסתר חד מאוד: אני לא יכולה להתחיל לנהל דו-שיח עם האויב, אם העם לא מאחורי. כדי ללכת אל המלך ולהציל את העם, אני צריכה שעם ישראל יהיה כאחד, יתפלל עלי, יהיה מחובר לסיפור, יתמוך בי מבחינה רוחנית.

"היום הזה, תענית אסתר, נקבע לזכר הצום של אסתר לפני שבאה אל המלך. חשבתי שאולי מתאים להקדיש אותו למשפט הזה: 'לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים'. לפני כל הוויכוחים (שחשוב לקיים), לפני כל הרעיונות הגדולים והאידיאולוגיה שיש לכל אחד, לפני כל התפילות והבקשות שנהוג לבקש ביום התענית, כדאי לייחד רגע אחד של מחשבה לכך שאנחנו באמת אחד. אין לי יותר מדי קשרים, אבל נראה לך שאפשר לגלגל את המחשבה הזאת הלאה?".

ונהפוך הוא!

וְנַהֲפוֹךְ הוּא. אלה שתי מילות המפתח במגילת אסתר, ושתי מילות מפתח גם במגילת חיינו. הכול יכול להתהפך לטובה, תמיד.

הרי העלילה נראית ברורה ועגומה: המן הרשע מחליט להשמיד את היהודים ומקבל לכך אישור מהמלך. הצו נחתם ונמסר, הגזירה יוצאת לדרך, איזה סיכוי יש לנו להינצל? מגילת אסתר מלמדת אותנו שתמיד יש תקווה, ואף פעם אסור להתייאש. אסתר המלכה ומרדכי היהודי, יחד עם כל עם ישראל מאחוריהם, וכמובן בעזרת השם – הופכים את רוע הגזירה.

הנס הזה הוא לא קריעת ים סוף ולא מעמד הר סיני. הוא נס בתוך הטבע. הכול כאילו טבעי, כאילו מקרי, אין פה אש שיורדת מן השמיים. הפרטים היומיומיים פשוט מסתדרים מחדש, באופן אחר וחיובי.

חג הפורים מזכיר לנו שהכול יכול וצריך להפתיע לטובה: המצב בעולם כולו, בין עם ישראל לאויביו, בתוך עם ישראל עצמו, ובחיים האישיים של כל אחד מאיתנו, עם האתגרים שלנו. שנזכה ל"וְנַהֲפוֹךְ הוּא".

מה ניקח מפורים?

כמה מילים על פורים, ועל שושן פורים, היום שבו חוגגים את פורים בירושלים, יום אחד אחרי כולם...

1. הרב קוק כותב כמה עוצמתית היא אומה שזוכרת שירושלים הייתה מוקפת חומה בימי יהושע בן נון, ולכן מציינת את פורים יום אחד אחרי שאר העולם. אומה כזו לא תוכל להישאר משועבדת, יש בה משהו יוצא דופן. העובדה שהיום אנחנו, הירושלמים, חוגגים את פורים היא לא טכנית, היא מלמדת משהו עלינו, וגם עליה.

2. קראתי בספר "שרידי אש" שיש מצוות של פורים שצריך לקחת לכל השנה – מתנות לאביונים ומשלוח מנות הן קריאה לשים לב לנזקק ולשמור על יחסים חברתיים וקהילתיים. זה ממש לא מעשה חד פעמי, זו דרך חיים.

3. ומה אחרי פורים? האם השמחה נגמרת? בתלמוד נאמר: "משנכנס אדר מרבים בשמחה" – אם מתחילת החודש השמחה אמורה ללכת ולגדול, אז היא ממש לא נפסקת אחרי פורים. להיפך. חודש השמחה נמשך, בגדול.

אז מירושלים לשאר העולם – שפע של שמחה.

להיות איטיים

בעידן המהיר והתזזיתי שבו אנחנו חיים, פרשת השבוע כוללת תזכורת חשובה: עם ישראל מחכה למשה רבנו מתחת להר סיני, אבל אחרי כארבעים ימים הוא מאבד את סבלנותו. אין לציבור כוח לחכות ללוחות הברית האמיתיים, ולכן הם ממהרים להכין תחליף מזויף – עגל הזהב. השורש של חטא העגל הוא אותו קוצר רוח, אותו רצון לקבל הכול כאן ועכשיו.

הרב יעקב גלינסקי נהג לומר שגם בימינו, לפעמים, "משה רבנו מאחר". לא תמיד התורה היא הכי מהירה וקליטה ונגישה. ערכי נצח עתיקים ועמוקים לא פועלים בקצב האוטוסטרדה היומיומי. משה רבנו לא תמיד הכי שנון ומעודכן, אין לו פתרונות קסם מפתים. ובניגוד לעגל הזהב, הוא לא מציע משהו מוחשי ונוצץ, אלא דורש מהעם לעבור תהליך רוחני ארוך.

מאז ועד היום, מסביר הרב גלינסקי, העם היהודי יספוג ביקורת על כך שהוא לא עומד במבחן הזמן, שעליו להשתנות ולהתאים את עצמו מהר לערכי התקופה, למה שהציבור רוצה הרגע. וגם כל אחד מאיתנו, ברמה האישית, יכול להסתכל על הפרשה ולשאול: איפה בחיים שלנו אנחנו עלולים, בגלל קוצר רוח, לבחור בעגל זהב במקום בעשרת הדברות, בפתרון זמני ושגוי, במקום בדרך הארוכה, שהיא הנכונה?