פרשת כי תשא: מעמד הר סיני הוא לא מובן מאליו. קיום התורה בא עם קשיים

ארבעים יום קודם לכן, עמדו בני ישראל למרגלות הר סיני וחוו את הרגע הגדול בהיסטוריה - את הפעם היחידה בה אלוקים התגלה בפני עם שלם. הם שמעו את קול השם והבטיחו להיות עמו וצאן מרעיתו, ופתאום – תפנית חדה, הם רוקדים סביב עגל זהב ומכריזים: "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות ל"ב, ד').

הקדוש ברוך הוא "כעס" על אלו שחטאו ואמר למשה: "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (שמות ל"ב, י'). המילים "ועתה הניחה לי" מלמדות שמשה – הרועה הנאמן, כביכול לא הניח לבורא לכעוס על עמו. משה התחנן לאלוקים שיסלח לעם ישראל.

הקדוש ברוך הוא נענה לתפילותיו של משה והסכים לסלוח, אולם התורה כותבת משפט חשוב: "וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ, הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ, וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם" (שמות ל"ב, ל"ד). רש"י מבאר את החלק האחרון בפסוק: "עתה שמעתי אליך מלכלותם יחד, ותמיד תמיד כשאפקוד עליהם עוונותיהם, ופקדתי עליהם מעט מן העוון הזה עם שאר העונות. ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת פירעון עוון העגל".

תפילתו של משה התקבלה באופן חלקי לכאורה. הקדוש ברוך הוא לא יכלה את עם ישראל, אולם מצד שני הוא לעולם לא ישכח את חטא העגל, ובכל פעם שתבוא פורענות על ישראל כתוצאה מחטאיהם העתידיים, יכלל בפורענות גם פירעון על עוון העגל.

קשה לשמוע את זה.

השאלה היא, שלכאורה נראה מהתלמוד שאלוקים כן סלח לעם ישראל על חטא העגל. התלמוד (ברכות לב ע"ב) מביא את הפסוק: "הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ (עולל שלה) מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ? גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ" (ישעיהו מ"ט, ט"ו), והתלמוד מבאר אותו באופן הבא: "התשכח אשה עולה - אמר הקדוש ברוך הוא, כלום אשכח עולות אילים ופטרי רחמים שהקרבת לפני במדבר ("עולה" מלשון עולות)? אמרה לפניו, ריבונו של עולם, הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך, שמא לא תשכח לי מעשה העגל? אמר לה - גם אלה תשכחנה! אמרה לפניו, ריבונו של עולם, הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך שמא תשכח לי מעשה סיני? אמר לה - ואנכי לא אשכחך, והיינו דאמר רבי אלעזר אמר רב אושעיא, מאי דכתיב (מהו שכתוב) 'גם אלה תשכחנה' - זה מעשה העגל, 'ואנכי לא אשכחך' - זה מעשה סיני".

נראה מדברי התלמוד שאלוקים כן "שוכח" לישראל את מעשה העגל. איך דברי התלמוד מסתדרים עם הפסוק בפרשתנו שהשם אומר למשה "וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם"?

ישנו הסבר מרגש מאוד, של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, המכונה "סנגורן של ישראל" (מובא בספר "עבודת ישראל" של המגיד מקוז'ניץ, פרשת בלק).

לעם ישראל יש שורשים מוצקים ויסודות איתנים: "כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ" (במדבר כ"ג, ט') – "אני מסתכל בראשיתם ובתחילת שורשיהם ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו על ידי אבות ואמהות" (רש"י). דווקא בגלל השורשים החזקים, יש מקום לחשוב שקבלת התורה וקיומה על ידי עם ישראל הינה "טבעית" ומובנת מאליה, והם "מתאימים" זה לזו כמו דג ששוחה במים. הרי לבני ישראל יש את האבות והאמהות שהשרישו ונטעו בזרעם את האמונה בהשם. הם חוו את כל ניסי מצרים והמדבר. עם ישראל נכנס ויצא ממצרים בשביל לקבל את התורה. עם ישראל גדל על ברכי האמונה הזו, ומאז ומתמיד הוא ידע שהוא נועד להיות העם הנבחר, כך שהקשר והנאמנות של עם ישראל לבורא עולם הוא "טבעי" לגמרי. לכאורה – התורה והאמונה אמורים "לזרום בעורקים" של עם ישראל בטבעיות ובקלות.

אבל אז הגיע עגל הזהב. פתאום צץ סיפור חדש. ארבעים יום בלבד אחרי מעמד הר סיני ולפתע מתגלה שגם עם ישראל עדיין נוטה לעבודה זרה (מבלי להיכנס לפרטי החטא). גם עם ישראל רוקד סביב עגל מזהב. פתאום מתגלה שהתורה לא זורמת בקלות בעורקים של בני ישראל, מתברר שגם להם יש ניסיונות.

בחטא העגל התגלה שעם ישראל מקיים תורה ומצוות מתוך מאבקים פנימיים ומתוך בחירה תמידית בטוב על פני הרע. חטא העגל שאירע כל כך מהר, גילה ש"מערכת היחסים" של עם ישראל עם יוצרו היא לא פשוטה וטבעית אלא רצופה קשיים וניסיונות. היצר הרע עובד קשה כדי להכשיל ולפגוע בכל הזדמנות בקשר בין הבורא לעמו. הנה, ארבעים יום בלבד מ"הנישואין" וכבר מופיע חטא שקשור לעבודת אלילים.

ה"גילוי" הזה מבליט ומעצים יותר מכל כמה הקדוש ברוך הוא עצמו מעריך את המחויבות של עם ישראל במעמד הר סיני. כשרואים את חטא העגל, זה רק מוכיח את האומץ העצום כשהעם היהודי הצהיר "כל אשר דיבר השם נעשה" ואימץ את ייעודו כשגרירי השם בעולם הזה, חרף הניסיונות.

חטא העגל מוכיח כמה עם ישראל נאבק על זהותו ונאמנותו המוחלטת לבורא. חטא העגל אמנם הוא מעידה גדולה, אולם המעידה הזו מוכיחה לנו כמה האמונה של עם ישראל בהשם לא נובעת מתוך "טבעיות", אלא מתוך בחירה וניסיונות.

נשוב לפסוק: "וּבְיוֹם פָּקְדִי - וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם".

הקדוש ברוך הוא מבטיח, שלאורך כל ההיסטוריה, בכל פעם שעם ישראל יחטא ואלוקים יפקוד אותם על עוונם, הוא יזכור את חטא העגל. מעבר לפשט הדברים, ישנה כאן בשורה גדולה מאוד לעם ישראל – הקדוש ברוך הוא יזכור את חטא העגל לא רק כדי להיפרע מעם ישראל גם על חטא זה, אלא גם ואולי אף בעיקר כדי לתת לעצמו כביכול "פרספקטיבה". חטא העגל "יזכיר" לבורא לא לקחת את הנאמנות של עם ישראל כדבר מובן מאליו, ושקיום התורה לא בא לו בקלות ובטבעיות אלא מתוך ניסיונות וקשיים. בני ישראל מקיימים את התורה מתוך מאבק ביצר הרע, וקורה שלפעמים הם מועדים.

כשאלוקים אומר "וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם", הוא מתכוון לומר שהוא תמיד יזכור כמה עמוק עם ישראל נפל באותו רגע גורלי, וזה יגרום לו "להעריך" בכפל כפליים את כל המצוות שהם כן מקיימים ואת האמונה היוקדת שלהם בו.

אומר הקדוש ברוך הוא – כשבני ישראל עושים משהו טוב, חטא העגל מזכיר לי כמה אני צריך לתגמל אותם על כך, ושלעולם לא אקבל את המעשים הטובים שלהם כנתון מובן מאליו, שהרי הם יכלו לבחור אחרת, וכשהם נכשלים חלילה, חטא העגל יזכיר לי כמה זה "צפוי" ומובן.

נשוב לדברי התלמוד: "גם אלה תשכחנה - זה מעשה העגל, ואנכי לא אשכחך - זה מעשה סיני". הקדוש ברוך הוא אומר שהוא ישכח את חטא העגל אם בני ישראל ישובו בתשובה שלימה, אולם כשהוא יזכור את מעשה סיני, הוא יציף גם את מעשה העגל כדי להעמיד את מעמד הר סיני בפרספקטיבה, כדי להזכיר לו עד כמה להעריך את המחויבות היומיומית של כל יהודי בכל מצווה שהוא עושה.

אלו דבריו המופלאים של סנגורן של ישראל – רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, שכדרכו, גם בפסוק שלכאורה נראה קשה לעם ישראל, הוא מוצא בו לימוד זכות מופלא.