החליפה 7 מכוניות, וחתכה את האזיק האלקטרוני: עורכת הטלוויזיה שהתנגדה לפוטין נמלטה לפריז

מרינה אובסיאניקובה, עורכת טלוויזיה רוסית ילידת אוקראינה, עלתה לכותרות לפני שנה. היה זה כאשר באומץ אדיר קטעה שידור חי והתקיפה את נשיא רוסיה וולדימיר פוטין בשל המלחמה באוקראינה. היא התפרצה אל השידור עם שלט שעליו נכתב: "אין מלחמה. תפסיק את המלחמה. אל כרזה עם הכיתוב "העריץ רוצח וחייליו פשיסטים.

בעקבות פעולותיה אלה הוכנסה אובסיאניקובה לרשימה האדומה של המדינה והושמה במעצר בית. המשטר הרוסי האשים אותה בהפצת חדשות מזויפות על הכוחות המזוינים של רוסיה, "פשע" שבגינו היא היתה עלולה להישפט ל-10 שנים במושבת עונשין רוסית.

באוקטובר האחרון הצליחה אובסיאניקובה, יחד עם ביתה בת ה-11, להימלט לצרפת בבריחה נועזת. הנשיא עמנואל מקרון נתן להם מקלט מדיני ואבטחה מסביב לשעון.

בשיחה שהעניקה ל'דיילי מייל' אמרה העיתונאית האמיצה: "אני יודעת טוב מדי מה יכול לקרות לאויבי הקרמלין. אבל יש יותר ויותר מאיתנו שמדברים בקול. פוטין לא יכול להשתיק את כולנו".

מסע הבריחה היה נועז ודרש אומץ בלתי רגיל: אובסיאניקובה החליטה לחתוך את האזיק האלקטרוני שלה עם חותך חוטים שהוחבא בתיק היד שלה, ויצאה למסע בריחה עם בתה ארישה, בת 11, כשהיא מחליפה 7 מכוניות עד שהגיעה לגבול.

הבריחה החשאית ביותר שלהם נרקמה על ידי ארגון הצדקה "כתבים ללא גבולות" תחת שם הקוד "אוולין". מרינה התבקשה לא לחשוף היכן חצתה את הגבול כדי להגן על אחרים.

היא עזבה בחצות ביום שישי בלילה אחד באוקטובר האחרון, יום שבו כוחות הביטחון של רוסיה פחות פעילים, "ידעתי שהם פחות ישימו לב מיד שהלכתי", היא אמרה. ברגע האחרון, כשהם עמדו במסדרון עם המזוודות ארוזות, הגיעה אמה. "היינו צריכים להסתיר את התיקים ולהודיע לנהג שמחכה בחוץ לנסוע ולחכות מעבר לפינה".

"אמא שלי בהתה באזיק על הרגל שלי ואמרה לי שאני פושעת ושמגיע לי להיכנס לכלא. זה היה הרסני לשמוע אותה אומרת את זה. היא שטופת מוח לגמרי. היא גדלה בתקופה הסובייטית. היא מאמינה שאנשים בשלטון אומרים את האמת. ניסיתי לדבר איתה אבל היא יצאה וטרקה את הדלת".

לאחר שהלכה, רצו מרינה וארישה אל המכונית הממתינה עם התיקים שלהן. כמה קילומטרים בהמשך הדרך הן החליפו מכונית. זה היה בשלב שהיא עדיין ענדה את האזיק האלקטרוני שלה.

בשלב זה חתכה אובסיאניקובה את האזיק האלקטרוני שלה. "הוצאתי את חותכי החוטים מהתיק שלי. היה קשה לחתוך את זה אבל אחרי כמה ניסיונות זה ירד. זרקתי את זה מחלון המכונית", היא מספרת. למחרת הגיעו האם וביתה לכפר שבו החליפו שוב מכוניות ונהגים, וטיפסו לתוך רכב שלקח אותן לבית כפרי אחר, לשם הגיע מדריך שייקח אותן לגבול.

בשלב מסוים, אחד מכלי הרכב הפך לחסר תועלת לאחר שנתקע בבוץ, והשתיים צעדו במשך קילומטרים על פני שדות ויערות מלאות מים, תוך שימוש בכוכבים כדי לנווט את דרכם לגבול מכיוון שלא הייתה להם קליטה סלולרית בטלפון. כשהן זחלו מתחת לגדרות תיל, הן נאלצו להשתטח ארצה בכמה מקרים כדי להתחמק מהזרקורים של שוטרי הגבול.

לאחר הליכה ממושכת בבוץ תוך אימה עצומה הגיעו השתיים למכונית נוספת שחיכתה להן, גם מכונית זו מתקעה בבוץ. הנהג כיבה את פנסי הרכב ואמר לנוסעיו לרוץ בשביל.

הדרך היתה נוראה: "זה היה שחור לגמרי, השדה היה חרוש והמשכנו למעוד בתעלות, הייתי בטוחה שאחד מאיתנו ישבור רגל ולעולם לא נצא. זה היה כמו סרט אימה. לפעמים היו אורות והיינו צריכים להמשיך לזרוק את עצמנו למטה כדי לא להיראות. המדריך המשיך לצעוק עלי לכסות את הגרביים הלבנים שלי, ארישה בכתה והייתי צריכה להמשיך להאיץ בה", מספרת אובסיאניקובה.

"הייתי כל כך מותשת שהתחלתי לחשוב שעדיף לחזור ולעמוד בפני כניסה בכלא. לעשות את המסע הזה עם ילדה היה נורא לחלוטין", אמרה.

"לפעמים לא חשבתי שנצליח. אבל זה לא היה בטוח להישאר ברוסיה. השלטונות היו זורקים אותי לכלא. הם רצו להשמיד אותי".

לאחר מספר שעות, הן נכנסו ליער, שם איש הקשר הבא שלהם סימן להם בפנס כדי להגיע אליו, הן זחלו דרך תיל, גררו את המזוודות שלהן. למרות שידעה שהיא כבר לא על אדמת רוסיה, עדיין לא ניתן היה לחוש הקלה. "ידעתי שבכל רגע אפשר למצוא אותנו ולהכריח אותנו לחזור".

המדריך הוביל את השתיים אל מכונית שלקחה אותן לבית בטוח בכפר, שם אישה מבוגרת עזרה להן ונתנה להן אוכל. הן שוב החליפו מכונית והגיעו לבית נוסף, בטוח יותר. ביציאה ממנו החליפו מכונית בפעם השביעית, נסעו לתוך העיר, שם חיכו להם נציגי ארגון כתבים ללא גבולות.

אובסיאניקובה סיפרה כי היא משלמת מחיר כבד בחייה האישיים: לאחר מחאותיה הגיש בעלה לשעבר ואבי ילדיה בקשה למשמורת, בטענה שאינה כשירה לטפל בהם. בנה קיריל בן ה-17 מסרב לדבר איתה, ואימה הפנתה לה עורף. "ההחלטות שלי שינו את חיי", מודה אובסיאניקובה, "אך האובדן שלה לא כבד כמו הסבל של העם האוקראיני. אני מקווה שבני יראה יום אחד למה היא בחרה בהחלטות האלה, אני מקווה שיום אחד, כשפוטין ילך, אוכל לחבק את אמא שלי שוב", סיימה את דבריה.