לחיות עם הכאב: משפט הגבורה של בעלה של שולי מועלם

שולי מועלם, חברת כנסת לשעבר, איבדה את בעלה באסון המסוקים לפני 26 שנה.

היא מספרת שכשאיבדה את בעלה, זה היה ממש הלם. הם היו ממש בתחילת החיים, היו להם ילדים קטנים בבית, היא כמעט סיימה את התואר השני שלה, קנו בית, והם היו ממש צעירים ורעננים לחיים המשותפים שלהם – ופתאום הפצצה הזאת נחתה עליה, ובעלה נהרג באסון.

אחרי שש שנים כואבות שולי התחתנה שוב, וזכתה להקים משפחה חדשה כשמצד אחד הכאב לא מרפה לרגע, ומצד שני - החיים ממשיכים, וצריך להמשיך לחיות…

מיד לאחר ששולי ילדה את הילדה האחרונה שלה מבעלה החדש – אלי, כשהיא בת 41, היא התחילה לבכות בכי חסר מעצורים.

המיילדת שאלה אותה: "שולי, כואב לך? למה את בוכה? את צריכה משהו?".

ושולי עונה לה: "לא, לא כואב לי כלום", וממשיכה לבכות.

פנתה המיילדת לבעלה של שולי, ושאלה אותו: "אתה יודע אולי למה אשתך בוכה?".

אז הוא ענה לה "היא בוכה על כל השנים האלה שהיא לא יכלה להביא ילדים ממועלם…" (הבעל הראשון שנהרג באסון המסוקים).

המשפט הזה ממש נחרת לי בנפש.

לדעתי, משפט זה הוא משפט של גבורה, גם שלו וגם שלה, שמקפל בתוכו כל כך הרבה! זו ההבנה שאפשר לחיות עם הכאב, זו ההבנה שהכאב נמצא ותמיד יהיה שם, שאי אפשר להעלים אותו, שאי אפשר להתקדם כאילו כלום לא קרה…

וזו ההבנה שעם זאת, ולמרות הכל – ממשיכים לחיות, ממשיכים להתקדם הלאה בחיים ולרצות את החיים ולרצות לחיות באמת...

אנחנו מאמינים בני מאמינים, מאמינים שאפשר לתקן תמיד, לנסות לקום ולבחור בחיים מחדש. אנחנו לא מוחקים שום כאב, ומצד שני אנחנו חזקים יותר ממנו, ואנחנו בוחרים לחיות עם הכאב הזה חיים של תקומה.

וזו בעצם היכולת לעבוד את ה' באמת, כמו שהוא רוצה.

לכל אחת יש הניסיון שלה, ואנחנו לא צריכות להגיע למקומות כאלה בשביל להבין שה' נתן לנו חיים כדי לחיות. כשאלוקים מביא עלינו ניסיונות, הוא לא מתכוון שנתקפל למיטה. הוא רוצה שנקום, שנתחשל ושנמשיך בחיים של יצירה והתקדמות, חזקים יותר מאי פעם.

קל לנו הרבה יותר להקשיב לנפש הבהמית שלנו, למסכנות שלנו. קל הרבה יותר ליפול למקום הקורבני ולרחמים עצמיים. אבל ה' רוצה שנקום, ננער את האבק והדם, נחבוש את הפצעים ונמשיך להילחם, לפעול, ליצור ולהמשיך את גלגל החיים.

כולם מתלהבים ומרימים את הקול בפסוקים "אנא ה' הושיעה נא", "אנא ה' הצליחה נא". אבל יש פסוק אחד לפני זה… שבו כדאי להרים את הקול: "אנא ה'… אני עבדך, אני עבדך בן אמתך, פיתחת למוסרי".

בתרבות המודרנית, מרוב חופש – אנו שוכחים לפעמים להיות עבדי ה'. נראה לנו כאילו חופש זה שחרור מעבדות. אבל האמת היא שעבד ה' – הוא לבדו חופשי. כשאנו עושות רצון ה' בהכנעה, ובוחרות באומץ לחיות, גם אם זה קשה, מתוך הבנה שזה רצון ה', ושהוא שם אותנו כאן כדי לחיות בכל הכוח – זו הגבורה האמיתית.