טרור הכבישים הבלתי נתפס: "הסלע פגע בראש שלי בעוצמה. הרגשתי שכל העצמות יוצאות לי מהפנים"

לא שמעתם עליהן בחדשות, וגם אם כן - היה זה תוך כדי אזכור של כמה מילים בודדות. נשים שכמעט ונרצחו על הכביש, בזמן שהעולם המשיך כמנהגו. פייגא ומיכל עברו לינץ' אבנים אכזרי, אמונה חוותה פיצוץ של מטען נפץ לידה. הן לא נפצעו קשה, הגוף החלים, אך הנפש - נשברה לרסיסים. מתח, חרדות וחוסר אונים תפסו מאז מקום נכבד בליבן. ואת שברי הלב האלה הן אוספות מאז, אחד לאחד, בהתמודדות יומיומית, מתוך בחירה לחיות בכל יום מחדש. 

מטר אבנים

מיכל מרזל ופייגא כרובי, גננות המתגוררות בישוב יצהר, לא ישכחו לעולם את האירוע הקשה אותו חוו לפני כשנה וחצי. "היינו בהשתלמות גננות, וסביב השעה שמונה בערב התחלנו את דרכנו חזרה הביתה", פותחת מיכל. "הגענו קרוב לכפר חווארה, בו עוברת הדרך המרכזית לביתנו. הכביש היה שקט באותו ערב, בניגוד לתנועה הערה הקיימת בו בדרך כלל. באופן שוטף נמצאים גם כוחות צבא במקום, אך באותן שעות לא היה שם אף חייל. מאוחר יותר גילינו כי החיילים נאלצו ללכת לטפל באירוע הפרת סדר אחר. מיד כשנכנסנו לכפר שמענו פיצוצים חזקים, ואני עוד לא הצלחתי להבין את משמעותם. עצרתי את הרכב לשניה, ומיד שמעתי את פייגא צועקת לי, 'מה את עושה? תסעי!' רק אחרי שהשמשה הקדמית היתה מנופצת לגמרי, הצלחתי להבין שזורקים עלינו אבנים. מעלינו, ראיתי בקבוק תבערה עובר ונוחת בצידו השני של הרכב".

האירוע שנדמה כמו נצח, לא הסתיים בזאת. פייגא, שהיתה במושב הסמוך לנהג, חטפה אבן גדולה בראשה. "צרחתי מכאב, והרגשתי לחץ אדיר בראש, כאילו כל העצמות יוצאות לי מהפנים", היא מתארת. "בנוסף, הייתי מלאה בזכוכיות מהחלון שהתנפץ. הבטתי על עצמי, וראיתי שכולי מלאה דם. שמעתי את מיכל קוראת לי להזעיק עזרה, אך כבר לא הייתי מסוגלת לענות לה. כמה שניות אחר כך איבדתי את ההכרה".

מיכל מרזל

מיכל, שהבינה כי נותרה לבדה, לא איבדה עשתונות. "לא היתה לי ברירה אלא לחזור לשליטה במהירות", היא נזכרת. "הטלפון הנייד נפל לי מתחת לרגליים, ותוך כדי נהיגה, בין אלפי הזכוכיות המנופצות, לא היה לי סיכוי למצוא אותו. לכן המשכתי בנסיעה איטית יחסית, כדי שהשמשה המנופצת לא תיפול עלינו. בכיכר הבאה חיכה לי רכב גדול שחסם את הכביש. המדרכה של אותה כיכר היתה גבוהה יחסית, אך לא נותרה לי ברירה. עליתי עליה במהירות, תוך כדי פגיעה ברכב שלי, העיקר לברוח מהמקום. בכיכר הבאה אחריה חסם את הכביש רכב אדום מנצנץ. אני זוכרת עד היום את הפרצוף של הנהג שישב בו, מביט עליי בחיוך מרושע. עקפתי במהירות דרך המדרכה גם אותו, ורק אז הצלחתי למצוא את המכשיר הנייד ולהתקשר לחברה מהישוב, שתזעיק עבורנו עזרה. כשהגעתי לקצה הכפר, בצומת הפונה לישוב יצהר, העזתי גם לעצור. חשבתי שכבר תחכה לי שם עזרה, אך זה לקח עוד קצת זמן. צעקתי לפייגא שתענה לי, ולא קיבלתי תשובה".

בדקות הארוכות בהן חיכתה מיכל לסיוע, היא החליטה לחסום את הכביש, כדי שמישהו יעצור ויעזור לה. "התחיל להיווצר מאחוריי שביל של רכבים ערביים, ומתוך תחושת חוסר אונים עמדתי וצעקתי עליהם. הרגשתי שעליי להחזיר במעט את כבודי האבוד שנרמס. מהר מאוד אחר כך הגיעו אנשים מהישוב, ואחריהם אמבולנס וכוחות צבא. פייגא, ששבה בינתיים להכרתה, פונתה לבית החולים, ואני קיבלתי טיפול במקום. מאוחר יותר גילינו כי 15 אבנים גדולות פגעו ברכב".

כשהגיעה פייגא לבית החולים התברר גודל הנס. "הגעתי עם כאבי תופת בראש, ומיד עברתי שלל בדיקות", היא מתארת. "לאחריהן, ואחרי שתפרו את החתך שנפער בראשי, אמר לי הרופא שהיה לי נס גדול. האבן פגעה במקום שהוא מילימטר ממערכת העצבים. אם היא היתה מגיעה לשם - הייתי עלולה לסיים במצב של שיתוק, פיגור או אף גרוע מזה".

"מה בסך הכל עברת?"

באותו ערב עדיין לא היתה מסוגלת מיכל לעכל את האירוע הנורא. "הייתי בחוסר ריכוז מוחלט, ולא הצלחתי לתפקד או להבין מה עובר עליי", היא אומרת. "כמה ימים אחר כך, עוד לא הייתי מסוגלת לחזור לעבודה. האירוע הזה הרגיש לי כמו נצח - לבד בכביש, כשאני חייבת לשמור על שליטה, ולצידי חברה שאינני יודעת מה מצבה. אפילו כמה שבועות אחר כך לא חזרתי לתפקד כרגיל. היה עליי לארגן את מסיבת הסיום של הגן, ופשוט לא הצלחתי לעשות את זה כמו שצריך". 

הרכב של מיכל

איך התמודדת עם הקושי?

"בהתחלה קצת דחקתי בעצמי לחזור לשגרה. אמרתי לעצמי 'מה עברת בסך הכל? זריקת אבנים. אף אחד לא מת והכל בסדר. ובכלל, את לא הראשונה שעוברת את זה, אז מה את עושה סיפור?' חשבתי ששם זה מסתיים, והתקשיתי לקבל את העובדה שעליי לעשות עצירה כלשהי בחיים, ולטפל בנפש השבורה שלי, שעברה את הטראומה הזו".

רק הזמן שעבר הבהיר למיכל עד כמה הטלטלה שחוותה היתה משמעותית. "לאורך תקופה, לא הייתי מסוגלת להירדם בלילות. הראש כל הזמן הריץ בתוכו את האירוע, וראיתי שוב ושוב מול עיניי את הרכב האדום הבוהק חוסם אותי. בנוסף, לא הייתי מסוגלת לחזור למקום בו עברנו באותו ערב, למרות שזו אחת מתוך שתי דרכים בודדות להגיע לישוב שלנו. כאשר לא היתה לי ברירה אלא לנסוע, מצאתי את עצמי נסערת מאוד בכביש ומפוחדת נורא. מאז, אני כל הזמן במתח, מפחדת מפני אירוע חוזר. הפסקתי גם את הלימודים שלי, כדי לא לנסוע לבד. כאשר אין ברירה, אני יוצאת לנסיעה בקושי רב, ומרגישה לא פעם סחרחורות וכאבים בחזה".

אחרי כל זה, אילו דרכים את מוצאת כדי להתמודד?

"קודם כל - לפרוק. דיברתי על האירוע הרבה מאוד עם חברות קרובות, במיוחד עם פייגא. התחושה הזו שיש מעטפת אוהבת סביבי, עזרה לי מאוד. בנוסף, במקום לטבוע במחשבות הקשות, למדתי להתמודד ולהביא מחשבות טובות כנגדן. לגבי טיפול רגשי, בהתחלה דחיתי את הרעיון בתואנות שונות, אך עם הזמן הבנתי שלא נהגתי נכון. הבנתי שטוב ונכון לפנות לקבלת עזרה במהירות האפשרית, אחרת הקושי רק הולך ותופח. ולבסוף, מה שעזר לי הכי הרבה הוא לחזק בתוכי את האמונה בבורא עולם. לדעת שהוא מנהל את הכל, וכפי שהוא היה איתי באירוע הזה, הוא איתי עכשיו".

הרגשת אותו איתך באירוע?

"תוך כדי ההתרחשות הנוראית, הרגשתי כעין רוח אלוקית שעוטפת אותי ושומרת עליי. זה היה ברגעים הקטנים - כשראיתי את בקבוק התבערה עף מעלינו ולא פוגע, כאשר מצאתי את המכשיר הנייד בתוך כל שברי הזכוכיות, והצלחתי לחייג את המספר של חברתי באופן אוטומטי, למרות ההלם. והכי הרבה - בעובדה שפייגא לא נפגעה קשה. כל נקודות ההשגחה האלה, והתחושה של קרבת ה' באותם רגעים, הולכות איתי עד היום".

מה לגבי תחושת עלבון?

"היא בהחלט קיימת. האירוע עצמו היה משפיל נורא, ואליו מתווספת אזלת היד בה מתייחסת אליו המדינה. אבל מול זה אני מרגישה שעליי לעשות את שלי - להמשיך את החיים, לגור בישוב שלי, להתפלל לה' ואפילו להצביע בבחירות. אין מה שימחק כרגע את העלבון לחלוטין, אבל מה שיש ביכולתי לעשות נותן כוח".

נפש פצועה קשה 

תחושותיה של פייגא אחרי האירוע, דומות לאלה של חברתה. "רגע לפני דיברתי עם הילדים שלי בטלפון, ופתאום מצאתי את עצמי פצועה בבית החולים", היא מתארת. "החיים מאז השתנו מן הקצה לקצה. נכנסתי לפחדים וחרדות, ולא הצלחתי להירדם בלילות. היו גם לילות בהם הייתי מתעוררת מפלאשבקים של האירוע, מרגישה כאילו שוב זורקים עליי אבנים. נעשיתי דרוכה באופן קבוע, וכל דבר קטן הוביל אותי לפחד ובכי. אני זוכרת פעם אחת שהבת שלי נפלה על קרש וקיבלה חתך קטן. נכנסתי ללחץ והתחלתי לבכות, לא הייתי מסוגלת לעזור לה. גם לבעלי לא היה קל עם הסיטואציה, אחרי שמצא את עצמו מחויב לצאת מהעבודה בגלל החתך הזה. היה זה רגע מתסכל עבורו, שהצטרף לעוד רגעים רבים כאלה, מול החיים שהשתנו".

פייגא כרובי

שבוע לאחר האירוע חזרה פייגא לכפר. "בעלי הודיע לי שאנחנו הולכים לשם, כדי לעשות חוויה מתקנת. הנסיעה לחווארה היתה מטלטלת מאוד עבורי, וכאשר הגענו לשם אמרנו מזמור לתודה. זה היה חשוב, ובכל זאת לא העזתי מאז לנסוע בעצמי, ובכל נסיעה הייתי מורידה את הראש ומתכנסת בפחד".

איך התמודדת עם כל התחושות הקשות?

"פניתי למרכז חוסן, המיועד לנפגעי טרור, שם עשיתי עבודה פנימית כדי ללמוד לקבל את החרדות. אני יודעת היום לומר לעצמי שמותר לי לבכות ולפחד, ועובדת דרך נשימות כדי להרגיע את החרדות. מנגד - גיליתי את החוזקות שלי ולמדתי להשתמש בהן כדי להחזיר לעצמי רוגע ושלווה. עשיתי גם רשימה של מה שעושה לי טוב, כדי להצליח לחזור לחיים. היתה תקופה, למשל, בה התכנסתי פנימה ונמנעתי מקשר עם אנשים, ובשלב מסוים הבנתי שעליי לחזור לחיי חברה. אז התחלתי ללכת לשיעור תורה שהייתי נוכחת בו לפני האירוע, ולאט לאט נפתחתי שוב לחברות. בנוסף, החלטתי להימנע לחלוטין משמיעת חדשות. לפעמים קשה לי עם זה שאני לא כואבת בכאב של עם ישראל, אבל יש בתוכי הבנה שעליי לשמור על הנפש השבורה שלי, שאין לה כוח כרגע להתמודד עם בשורות קשות". 

דבר נוסף המסייע לפייגא, הוא ההתבוננות על החסד שבתוך הקשיים. "אחרי הכל, יצאתי בריאה ושלימה מהאירוע, ויש לי רק צלקת קטנה שבקושי רואים. התחושה הזו, שיש מי שמשגיח עליי מלמעלה, והשגיח גם שם, באירוע עצמו, נותנת כוח. היא זו שמחזיקה אותי לאורך כל הדרך".

עם זאת, קולה הרועד של פייגא בעת שהיא מדברת, מעיד על השבר הפנימי בו היא עדיין נתונה. "אני אדם שמח מאוד, וכלפי חוץ כבר לא רואים את הכאב, אבל כן - הוא עדיין קיים בתוכי, אני עדיין בהתמודדות. במספר המילים הבודדות בהן תואר האירוע בחדשות, נכתב שנפצעתי קל. לפעמים זה מצחיק אותי - החוויה הזו ערערה לי את כל החיים, וזו פציעה קלה?! במדד של הנפש, היא נפגעה קשה. אז כן, אני יודעת להתמודד היום טוב יותר, אבל בכל פעם שהמציאות הביטחונית מתערערת - הקושי בתוכי גם הוא חוזר וניעור. טראומה אף פעם לא עוברת, אפשר רק לקבל כלים כדי להתמודד איתה טוב יותר".

לא מוכנה להיות קורבן

אמונה סונז חוותה גם היא את הטרור בכבישים. "זה קרה לפני שנה וחצי, נסענו מביתנו שבמעלה שלמה, למסיבת הודיה של אבא שלי" היא מספרת. "בדרך, בשטח הכביש העובר ליד הכפר אל מועייר, ראינו מולנו צמיג בוער. יצא לנו כבר לעבור ליד צמיגים בוערים בעבר, ועשינו זאת בנסיעה מהירה, אך הפעם משום מה ביקשתי מבעלי שיאט את הרכב. באותו רגע, התפוצץ הצמיג, וראינו מולנו עמוד אש בגובה של 10 מטרים. מסתבר שבתוך הצמיג היה מטען חבלה. רסיסי המטען התעופפו לכל הצדדים, רק לא לכיוון שלנו. אם היינו נוסעים מהר יותר, אינני יודעת באיזה מצב היינו היום".

אמונה סונז

ברגעים הראשונים היו אמונה ובעלה בהלם מוחלט. "הראש לא מצליח לעכל את מה שהעיניים רואות. לוקח לזה זמן לשקוע. המשכנו לנסוע משם במהירות כדי להגיע למסיבה, ותוך כדי נסיעה נכנסנו לסבב של טלפונים עם אנשי צבא וביטחון".

כמה ימים אחר כך הגיעו הסיוטים. "הראש שלי הלך לתרחישים הכי גרועים, כל אפשרויות המוות רצו לי בראש", היא נזכרת. "מצאתי את עצמי קופצת מכל רעש קטן, נועלת את הדלת של הבית, ובכל זאת מרגישה לא מוגנת. בשלב מסוים הייתי ישנה עם פטיש ליד הכרית, למקרה שמישהו יחדור לבית. אירועים ביטחוניים המשיכו להתרחש, וכל אחד מהם רק גרם לי להרגיש עד כמה הסכנה קרובה. מאוחר יותר הגיעו גם חרדות. השיא היה בהתקף חרדה, בו הרגשתי שעוד רגע נגמר לי האוויר ואין מי שיהיה לידי ויעזור".

בשלב זה הבינה אמונה כי עליה לטפל בעצמה. "החלטתי שאני לא מוכנה להיות קורבן של מה שקרה, לא מוכנה שיקחו לי את תחושת המוגנות. דיברתי על כך עם חברות, והחלטנו לפתוח שיעור תורה קבוע במקום בו התרחש האירוע. כך הגענו לשם מידי שבוע, קבוצה של נשים וילדים. חשוב לי להדגיש כי מדובר על ציר ראשי, שמשמש אלפים רבים מדי יום בנסיעתם לירושלים. באנו והראינו נוכחות יהודית פשוטה ולא מתנצלת במרחב. ככה הפכתי את המשוואה בה האויב גוזל ממני את תחושת המוגנות, ויצרתי אותה לעצמי. אני ראויה לתחושת ביטחון בכביש, בחזרה מהגן והעבודה. השיעורים שהתמדנו בהם תקופה ארוכה סייעו להעלאת המודעות שאנחנו לא מקבלים ומכילים טרור, וגם עזרו לי באופן אישי, לנצח את השדים שלי ולהחזיר את השליטה לחיי. כיום אני נוסעת באותו כביש, ערנית יותר, אבל לא מוותרת".