פרשת ויקהל-פקודי: מהו הדבר שאף אחד לא יכול להתקדם בלעדיו?

הפסוקים החותמים את ספר שמות הם: "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד השם מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד השם מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם. וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ. כִּי עֲנַן השם עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם".

אחרי ארבע הפרשיות שעוסקות בבניית המשכן, לכאורה מתאים היה לסיים את החומש בפסוקים שקודמים לשני הפסוקים האחרונים: "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד השם מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד השם מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן". ברוך השם המשכן הוקם, שורה בו השכינה ועם ישראל שמח שהמאמץ וההתגייסות של כולם הניבו פרי – השראת השכינה. מדוע התורה בוחרת לסיים דווקא עם פסוקים שקשורים למסע של בני ישראל שנקבע על פי "הוראות" הענן? למה לסיים את הפרשות של בניית המשכן עם המסע, ולא עם התוצאה המופלאה – השראת השכינה?

יש כאן לימוד חשוב עבורנו: אמנם עם ישראל זכה למשכן שכבוד השם שוכן בו, אבל אסור לנו לעצור כאן ולומר – זהו, השגנו את מטרתנו. חייבים להמשיך להתקדם, חייבים להמשיך לעלות עוד ועוד, אסור לעצור. המילה האחרונה של החומש היא: "מסעיהם". מטרת המשכן היא שניסע קדימה, שנתקדם עוד ועוד באמונה בהשם. השראת השכינה במשכן הינה כלי סיוע להתקדמות ולמסע שלנו בחיים.

כמו שהגוף מתאים לתנועה, ואם איננו מעמלים את גופנו דרך קבע, תפקודו עלול להידרדר, כך גם ביחס לנפש. נפשנו לא נבראה לשֶבת במנוחה. נוצרנו לתנועה, להליכה, ללמידה, לחיפוש, לשאיפה, לצמיחה.

רש"י מכניס אותנו עמוק יותר: לשון הפסוק מעוררת תמיהה – "כִּי עֲנַן השם עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם". הפסוק אומר שענן השם נמצא על המשכן בעת מסעי בני ישראל, אבל אנו יודעים שהענן שכן על המשכן רק בזמני החניה ולא בעת המסע, וכפי שמרחיבה התורה בפרשת "מסעי", מדוע התורה כותבת שהענן היה על המשכן בעת המסע?

"הא כשנסעו ישראל לא חנה הענן על המשכן, אלא כשחנה הענן חנו שם בני ישראל, ובקרא משמע 'בכל מסעיהם', אף כשנסעו חנה הענן?" (שפתי חכמים).

רש"י עונה על השאלה: "מקום חנייתן אף הוא קרוי מסע... לפי שממקום החניה חזרו ונסעו, לכך נקראו כולן מסעות". כלומר, אמנם הענן שכן במקום חנייתם, אולם מקום החניה אף הוא נקרא מסע, שהרי החניה היא לצורך הנסיעה.

מהו עומק העניין?

החניה נקראת אף היא "מסע" משתי סיבות. ראשית – התורה אומרת לנו, גם כשתחנו, גם כשתעצרו, תמשיכו את המסע, את הצמיחה, את ההתקדמות הפנימית. שנית – התקדמות האדם חייבת שני דברים, הדבר האחד הוא להתקדם, לפעול ולעשות, ליצור וליזום, ללמוד ולצמוח כל הזמן, אבל הדבר הנוסף שחייבים כדי להתקדם זה מנוחה, עוגן. מי שלא יודע גם לעצור, להודות על מה שיש, לשמוח במה שקיים, לראות את היסודות האלוקיים היציבים שלא משתנים, לא יוכל להתקדם. השמחה בקיים, במה שיש, ההודיה על הטוב והחסד שזכינו אליו, נותנים כוח להמשיך לצמוח.

אחד הפסוקים הידועים הוא: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ"ד, ה'). עם ישראל בנוי משתי הבחינות – אהל זמני ומשכן קבוע. גם המשכן נקרא לפעמים אהל ולפעמים משכן, מדוע? משום שהמשכן הקבוע צריך להיות מוכן להיות אהל זמין למסע, ובכל מסע זקוקים אנו ליסודות הקבועים. האהל מסמל את היסוד המיטלטל, והמשכן מסמל את הקביעות. כשאנחנו מיטלטלים בנתיבות החיים אנו צריכים לקחת איתנו את היסודות הקבועים בנפשנו, וכשאנחנו "חונים", עלינו לזכור שלא נולדנו למנוחה בעולם הזה.

לאור האמור, מבינים אנו יותר מדוע באמצע פרשת ויקהל שעוסקת בבניית המשכן, מופיעה מצוות השבת. השבת חשובה יותר מבניית המשכן. עם ישראל עוסק בבניה, בהתקדמות וביצירה, אבל צריך לזכור שעוד יותר חשוב מזה, זה היכולת לעצור ולהפנים, לעצור ולראות מה למדנו, מה עלה בידינו, מה נבנה בתוכנו.

פרשת ויקהל-פקודי פעמים רבות היא גם "פרשת החודש", וקוראים בה "החודש הזה לכם ראש חודשים". אולי מה שנדרש מאתנו הוא השילוב הזה בין ההתחדשות של ראש חודש לקביעות והמנוחה של שבת. שילוב בין חניה למסע.

נוסיף נקודה.

המלאכה היחידה שמוזכרת בפרשת ויקהל ביחס למצוות השבת היא מלאכת הבערה. "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (שמות ל"ה, ג'). את התחלת השימוש באש מתאר המדרש כך: "כיון ששקעה החמה במוצאי שבת התחיל החושך ממשמש ובא, ונתיירא אדם הראשון... מה עשה הקדוש ברוך הוא? זימן לו שני רעפים, והקישן זה לזה ויצא מהן אור ובירך עליה..." (בראשית רבה, י"א). הקדוש ברוך הוא מזמן לאדם את הרעפים, הוא רוצה שהאדם ייצר אש, אולם הקדוש ברוך הוא מזמן רעפים ולא אש ממש.

כלומר, הקדוש ברוך הוא שמח באש שניתנה לאדם והוא רוצה בפעילותו. על האדם ליצור, לפעול ולחדש, אולם יש לשים לכך גבולות ולא תמיד הוא צריך להבעיר אותה. לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת.

הקדושה בזמן, כמו השבת, והקדושה במרחב, כמו המשכן והמקדש, מגבילה את היצירה האנושית ומונעת ממנו לצאת מכלל שליטה. המנוחה בשבת מלמדת שגם העבודה בימי החול אמורה להיעשות בהתאם לרצון השם – כך ש"יום החניה" אף הוא קרוי מסע.