סיון רהב מאיר: המילים שתפסו אותי מהסלון הווירטואלי של דבורה פאלי

1. לפני הכול, זה שבוע שבסופו צריך להודות על הזכות לעסוק במתווה הרצוג ולא בפיגוע חמור בצפון. מצמרר לחשוב מה היה קורה אם המחבל מלבנון היה מצליח להפעיל את המטען על אוטובוס ישראלי, חלילה. היינו נזכרים מי האויבים האמיתיים שלנו.

2. אז מתווה הרצוג הראשון לא יתקבל. בואו נתחיל לדבר על מתווה הרצוג השני. זו השפה שהייתי ממליצה לאמץ. זה נשמע מופרך, אבל תנו לדברים לשקוע יום-יומיים, ותראו שהרצוג נשאר השחקן היחיד במערכת שזוכה למשהו נדיר – כבוד. הערכה. אמון. גם אחרי שספג תחילה ביקורת חריפה מאנשי המחאה, אחרי הנאום הראשון שבו הבהיר שהרפורמה נדרשת, שיש צד שניצח בבחירות, ושמה שהיה הוא לא מה שיהיה. גם אחרי שהציג בסוף מתווה שכל המוחים והשמאל-מרכז מקבלים, וכל הקואליציה דוחה לגמרי. אם אין אפילו אחד מתומכי הרפורמה שמרוצה מהמתווה, ומאידך יש הסכמה גורפת בקרב מתנגדי הרפורמה (כולל יאיר גולן!) – זה אומר שצריך למצוא דרך אחרת.

אגב, הרצוג הוא לא איזה נשיא ממלכתי ומנותק. הוא פוליטיקאי סופר-מיומן ועורך דין סופר-מנוסה. איך הציג מתווה בלי לדאוג מאחורי הקלעים שחלק מהקואליציה יקבל אותו? מה חשב?

הימין חיכה מאוד למתווה הזה, ל"סולם" שהרצוג עמל עליו שיכנס את הצדדים להסכמה. אנשים רבים ורציניים התאכזבו. אבל כשהלכתי אל התגובות המלאות שפרסמו חברי הקואליציה אחרי המתווה, הופתעתי. הכותרות הקצרות ציטטו כמובן רק את דברי ההתנגדות, אבל שימו לב למילים הראשונות כמעט בכל הודעה לעיתונות, לפיהן הרצוג עדיין יכול לשמש המבוגר האחראי:"יש לי הערכה רבה למאמציו של הנשיא", כתב השר אופיר סופר, "ואני עדיין סבור שחובה עלינו למצוא דרך לכך. עם זאת המתווה הנוכחי מתעלם מבחירת העם ומהצורך בשינוי במערכת המשפט".

"מדינת ישראל זכתה בנשיא הנוכחי", כתב ח"כ משה סולומון מהציונות הדתית. "הרצון מבורך. המאמצים הכבירים ראויים לכל הערכה". ורק אז הוא ממשיך: "לצערי המתווה לא לוקח בחשבון גורם אחד חשוב: הצבעה של רוב העם שהביאה ל-64 מנדטים. אני מברך על הרצון, ומקווה שיוביל לשיח ולהידברות עניינית, בלי תנאים ובלי חרמות". אמן.

כך גם ח"כ עמית הלוי מהליכוד: "הרבה רצון טוב של נשיא המדינה הסתיים היום במתווה שאפשר לכנותו בכל מיני כינויים, חוץ ממתווה העם". גם סמוטריץ' התחיל את הודעתו במילים "יש לי כבוד גדול לנשיא המדינה", וכך ח"כ דן אילוז ("אני מברך את הנשיא על המאמצים שלו לאחד את העם"), מיכל וולדיגר ("כבוד הנשיא, אני מעריכה אותך מאוד ורוצה כמוך אחדות") ועוד ועוד. אף אחד לא הכריח אותם לפתוח בדברי שבח כאלה, שגם לא צוטטו בשום מקום כי הם לא "כותרת". הם באמת מתכוונים לכך והם ישמחו להיפגש ולדון בדברים כדי להגיע למתווה שמקובל גם עליהם.

אולי המתווה לא צריך להיות מפורט כל כך, מלא בסעיפים. הרצוג פשוט צריך להציע דרך לנהל את הדיונים, לפתוח את משכן הנשיא לתהליך מוסכם בין הצדדים. לא מאוחר לתקן.

3. ביום רביעי בערב, כשהרוחות סערו סביב מתווה הרצוג, הרגשתי בעולם מקביל. ואולי דווקא אני זו שהייתי בעולם האמיתי.

דבורי פאלי איבדה את שני ילדיה המתוקים בפיגוע ברמות. במהלך השבעה, הרגישה בסלון הבית שלה משהו מיוחד. אלפים מהארץ ואפילו מהעולם באו, צלצלו, כתבו. נוצרו שם אינספור מפגשים חשובים, שלא היו נוצרים אלמלא האסון.

במהלך השבעה חגגה דבורי יום הולדת ארבעים. חגיגה לא הייתה שם, בין ההלוויה של שני הילדים לבין הביקורים אצל בעלה מחוסר ההכרה. דבורי אמרה שהייתה שמחה ל"מתנה" הבאה ליום ההולדת העגול: ארבעים בתים שבהם יתקיימו מפגשים כאלה בין המגזרים. האם זה אפשרי גם בלי פיגוע טרגי?

ארגון "איילת השחר" שבו היא עובדת החל להגשים את משאלתה ותוך ימים ספורים נרשמו לא כארבעים סלונים, אלא כאלף (!). אלף בתים בישראל שביקשו להיפתח כדי לארח אנשים שמעולם לא הגיעו להתארח אחד אצל השני.

התגובות היו מדהימות, אבל הקושי הטכני גרם לפתיחת "סלון דיגיטלי" למי שמתקשה לצאת, לנסוע, לארגן. התבקשתי להנחות זום גדול עם דבורי לנשים. קבענו שאגיע לסלון ביתה עבור השידור. פתחנו את ההרשמה, ותוך יומיים נרשמו כעשרת אלפים (!) נשים. הכול מגיע מהשטח, בלי שיווק ופרסום.

בבוקר המשדר, דבורי ילדה בן, בשעה טובה. שידרנו ריאיון שהקלטתי איתה מבעוד מועד, ולשידור עלו עוד ועוד נשים שחושבות שאפשר אחרת, שתופי המלחמה מלחיצים אותן.

שני משפטים מהערב הזה תפסו אותי. "תראי איך אפשר לעבור מיגון לשמחה", כתבה לי מישהי בצ'אט. "הרי היית צריכה לפתוח את הערב הזה במילים 'אנחנו משתתפים בצערה של משפחת פאלי' ופתחת אותו במילים 'מזל טוב למשפחת פאלי'...".

וריקי סיטון, אחת ממארגנות המיזם, סיכמה כך: "מלחמת אחים? לא יודעת. אבל מלחמת אחיות – בטוח לא תהיה".

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".