אפרת ברזל: חכי פה, את והפנס שלך

בנקודה הזו שבין פורים לפסח היא שאלה אותי אם יש לי פנס.

פנס?

"מה את צריכה פנס?", שאלתי אותה. "יש לי כמה פנסים קטנטנים כאלה", עניתי לה, "מהכל בשקל, אני מוציאה אותם באופן קבוע בערב לפני בדיקת חמץ כדי לעשות לילדים ולנכדים חווית חיפוש וזיכרונות ילדות כייפים מחגים".

אישה בגילה, פנס.

אבל החיוך שלה הסגיר הרבה יותר דרך בקשת הפנס, והזכיר לי שכמו שיש בעברית מלעיל ומלרע, שיכולים ליצור דרך השימוש בהם משמעות אחרת בקונוטציית צליל המילה, ככה אולי כדאי היה שגם ביחידה התחבירית הנקראת "משפט" תהיה אפשרות להדגיש משקל של מילה אחת מאחרת, עליה יושבת חשיבות משמעותו.

המילה פנס היתה מינורית בבקשתה אלי. הדגש האמיתי עבורה היתה המילה הראשונה: נקודה.

היא המשיכה לדבר ואני הלכתי בחלומות אל עולם פרטי אחר.

פעם, למי שזוכרת, היו למכירה חוברות הילדים התמימות האלה של חברת "בוקי". מעין דפי עבודה שהיו מחוברים עם דבק אדום בצד העליון, שאִפשר, בהימצאו, לשדרוג אוסף הדפים האלה להיקרא "חוברת עבודה", אף פעם לא של בית ספר. חוברות בוקי היו נחשבות מתנה מהורים משקיעים לילדים, או אפילו היו מקובלות מאוד בתור מתנה ליום הולדת לחברה מהכיתה, או סתם כפעילות של הפגת שעמום של אחרי הצהריים.

יש נשים שיודעות עכשיו בדיוק על איזה מוצר אני מדברת, ויש שלא. הוא היה חוצה מגזרים, כי הכל היה בו טהור, משימות של קו לקו, מבוכים, תפזורות של מילים. הוא נמכר תמיד בתוך שרוול מבריסטול שארז את כל המארז. מעולם לא הצלחתי, כילדה, להחזיר אחרי השימוש את אוסף הדפים שהתפזרו, לשרוול. אמא שלי, בחכמתה, הרשתה לי בכל פעם להתמודד עם הדף התורן העליון, ולא להתפזר עם כמה. דף-דף. משימה-משימה. כשהייתי מרגישה ממש שובבה, הייתי מציצה בדף המשימה הבא בלי לתלוש מהדבק האדום את הדף שעוד לא סיימתי וכבר עיצבן אותי. רק מציצה, מה צופן לי הדף הבא.

חוברות בוקי היו נמכרות בחנויות למכשירי כתיבה וצרכי משרד, אלה ששמור להן עד היום ריח חרוץ במיוחד, אלה שכבר בכניסה אליהן עובר בך רצון של התחלות, געגוע קבוע למחדד, עוד מהרגע שהמציאו את עפרונות השפיצים שאף פעם לא סבלתי. תנו לחדד בשקט, תנו לראות את הסלסול של העץ יוצא בהתקדמות מהסכין הקטנטנה, תנו להבין תהליכים. עוד מילה אחת על חוברות בוקי, וממשיכים.

עוד מילה אחת על חוברות בוקי, וחוזרים אל הנקודה.

החוברות, עוד בהיותן בחנות, היו יושבות על מתקן מסתובב בכניסה. מתקן עם כיסים מברזל, ברזל לבן דק כזה. עומדות ומחכות לילד הבא, או לסבתא הבאה, שתסובב ותקנה אחת לנכדים שלה במתנה. אני זוכרת שכשהיה מגיע לחנות המקומית הקטנה משלוח חדש, הייתי שמחה כל כך, אף על פי שלא בהכרח סיימתי עד הסוף את החוברת הישנה.

מכל היצע הפעילויות אהבתי רק את קו לקו. טוב, אולי גם קצת את המבוך. פעילות נקודה אל נקודה או קו אל קו, הציור שאמור לצאת אחרי שחיברת את כל הנקודות של בוקי, בדרך כלל לא היה יוצא משהו. ראו שם בחיבור הקווים באופן כללי, אם זה ארנב או קטר, אבל איך לומר, הייתי, כבר אז, מרימה גבה לרמת הדיוק של התמונה. עזרה מאוד איזו עין שהם היו מוסיפים מראש כדי לעזור להבין שאלה פנים, או זנב שהסגיר שהפעם זה סנאי.

זה נעים לי עכשיו, כשאני מקריאה לבעלי את הטור, שהוא אומר שגם הוא אהב רק את קו לקו.

"בנקודה הזו שבין פורים לפסח", היא העירה אותי והחזירה אותי לשיח, הייתי רוצה שתעזרי לי להדליק פנס על סוד. סוד שאני שנים מסתובבת איתו. יש משהו בך שמאפשר לי להוציא אותו החוצה, די לי ממנו כבר. את יכולה להיות לי פנס?".

"מענין", שאלתי אותה, "למה נקודת הזמן שבין פורים לפסח, ולמה זה הדימוי שמצאת, פנס?".

"כי הבנתי, זה לקח לי זמן, שכשבעיה נשארת לגור בחושך, היא נרקבת בתוכי, מגדלת לה עובש בצדדים ומציקה. וכשמאירים עליה באור נכון, היא יכולה לקטון".

"את יודעת, בין היתר, למה?", שאלתי אותה.

"למה?".

"כי את רוב הסודות שהסתרנו בחושך, יש במשותף לכולנו, ופנס רבים, חצי נחמה.

אני הולכת רק לקחת שניה כוס מים, אני צמאה, אשתה, כדי שהפנס יפעל לי באור צהוב, נעים ומבין. חכי פה בנקודה הזו, את והסוד שלך".