שווה סיפור: חלום או סיוט?

שבע שנים לקח לי להגיע אל התפקיד הנחשק שהיה לי. שנים של ניסיון, השתפשפות ולמידה בלתי פוסקת. קיבלתי משרה שהרבה היו חולמים עליה, גם אני חלמתי. אבל נראה היה שזה חלום רע.

כי לא באמת אהבתי אותה. התאמצתי נוראות, אבל טעמתי וראיתי – לא טוב. עבדתי במקום עבודה נחשב, מפורסם ויוקרתי, כל שנבקש – יהי. אבל במקום לקום שמח בבוקר, ולפתוח את היום עם אנרגיות חיוביות וטובות, הייתי במתח גבוה, הכוחות שלי התבזבזו על ריק. אט-אט הרגשתי קמל, לא חי. סוללה חלשה.

בכל יום שעבר המתח הצטבר ועלה. הבנתי שזה עניין של זמן, אבל פחדתי לחשוב על זה. לתת לזה מילים – לא העזתי. הייתי בתוך חרדה ממשית, חושש על ההווה והעתיד הכלכלי, ובכלל על האומץ – כי מי עוזב עבודה כזו?

באחד הימים, עם פרוץ מגפת הקורונה, למדתי בלימוד היומי שלי בחובת הלבבות את הקטע הבא: "הבוטח על השם אינו נטפל לאחד מסיבות הפרנסה, אלא למה שיש בו יותר נחת לגופו, ומכבד את מעמדו וקל למחשבתו, ואינו מטרידו מלקיים חובות תורתו, עם ידיעתו הברורה שאין הסיבה מוסיפה בפרנסתו ולא גורעת ממנה מאומה, אלא בגזרת השם יתעלה".

קראתי, והבום שהרעיד את אמות סיפי היה חד וחזק. הרגשתי שהכתוב מדבר אלי ממש. ידעתי מיד מה אני צריך לעשות. העתקתי את המילים ושלחתי במייל לאשתי, והיא ענתה בשתי מילים: "כמה פשוט". שנינו ידענו מה ההשלכות ולאן זה הולך, וכמה פשוט כשגם האישה מסכימה לדברים, אור ירוק. חיכיתי לפחות חודשיים, בהם בחנתי את הדברים, ניסיתי למצוא חלופות או היתכנות לשינוי כלשהו, אבל כשהגיע הרגע – הוא בא, ובגדול. החלטתי להתפטר.

רק מה, זו היתה תחילת הקורונה. שוקי העבודה התנענעו כמו רעידת אדמה 8 בסולם ריכטר. הכל הרגיש ארעי, כל אחד ניסה להיאחז במקור פרנסתו, למצוץ כל מקור להכנסה, והנה אני, בנונשלנטיות, מגיש בבטחה את מכתב ההתפטרות שלי. בעבודה הרימו גבה, לא הבינו מה קרה לי ולמה. הם ניסו לשפר את התנאים, את מסגרת המשרה, להתגמש – אבל כל מה שעשו לא היווה לי פתרון, נראה היה שאין אופציה אחרת על השולחן. הקולגות שלי החסירו פעימה, לא אתפלא אם חשבו שאיבדתי את זה, זה היה הזוי כל כך. אבל אני הייתי שלם בהחלטתי – מה שלא סותר את החרדה שחשתי, מה גם שבאותו יום היה גל יציאות לחל"ת, במקרה הטוב, ופיטורים במקרה השמח פחות, ואני ככה, בהחלטה אישית שלי, עוזב. יצאתי אל ארץ אבטלה, מדינה בתוך מדינה. מצאתי את עצמי בבית, ללא עבודה, בלי לדעת אפילו מה לחפש, בלי לדעת מה בדיוק אני רוצה.

קיבלתי כמה הצעות עבודה, אבל אף אחת מהן לא קסמה לי. כמה שזה נשמע מתפנק, אני זכרתי את המילים של חובת הלבבות, שהעבודה צריכה להיות "נחת לגופו, מכבדת את מעמדו". היה ברור לי שכל הצעת עבודה שגורמת לי לתחושה לא טובה, היא לא העבודה שלי, וכך פסלתי כמעט את כולן. זה לא היה פשוט. לא אכחש היו לי רגעים של ימים שהרגשתי חשש עצום, בעיקר כאשר מסגרת הזמן גדלה והתרחבה ואני הייתי עדיין בבית, מחתים את דרכון האבטלה שלי.

חששתי. האם אצטרך לחזור אחורה, לתפקידים שמהם כבר התקדמתי? הרי השקעתי המון כדי להגיע למעמד אליו הגעתי, ועכשיו מה? התמדתי בלימוד האמונה והביטחון, וככל שהתקדמתי – היצר ניסה יותר ויותר לבלבל את מחשבותי. הרגשתי במבוך.

חיזקתי את עצמי יום יום. זו היתה עבודת חיי, עם המילים שאיתן יצאתי לדרך: "הבוטח בה'... שאין הסיבה מוסיפה בפרנסתו ולא גורעת ממנה מאומה אלא בגזרת השם יתעלה" .

באותם ימים זכיתי במתנה נפלאה – אשתי ילדה, במזל טוב. במקביל, גלי התחלואה שלחו את התלמידים הביתה, גל אחר גל. הבית המה ילדים, והיה צריך מבוגר אחראי שיפקח וישמור עליהם. לפתע אני, אבא, הייתי "פנוי במשרה מלאה", לרשותם, ובעיקר לרשות אשתי, שהיתה צריכה כל כך את העזרה שלי. כבר אז הבנתי כמה טוב עשה לי ה'. לא יודע איך הימים האלה היו נראים במצב אחר. פתאום התחלתי לראות ניצוצות של אור בתוך המבוך.

וכך במקום להרגיש ריק וחסר, התחלתי להתמלא. פתאום היו לי זמן ומקום לעצמי, לחלומות, למה שרציתי ללמוד ולהספיק, ברוגע, בנחת, בשלווה. הייתי יושב במרפסת ולומד כל בוקר, אני והספרים. בצהרים הייתי ה"אבא המושלם".

חלפה שנה, ואני עדיין בבית, מתפלל ומקווה לישועה שתביא בכנפיה בשורה טובה. ב"ה, תקופת האבטלה התארכה, כך שקיבלתי דמי אבטלה כל זמן שהותי בבית, אבל זו לא היתה המשכורת שלי במלואה, והצרכים רק גדלו. הבנתי שאני צריך לזוז ולעשות מעשה. החלטתי לא לחסוך על חשבון צרכי הבית, כדי שלא תהיה שום תחושת דחק ולחץ.

וכך מצאת עצמי עושה את הצעד הלא יאמן: פתחתי את קופת החיסכון שהיתה לנו למטרת קניית דירה, והתחלתי לנגוס בה מעט-מעט. בכל פעם בה שחררתי אל אויר העו"ש עוד סכום, הרגשתי דקירה חדה בלב, ועם כל זה חיזקתי את עצמי שוב ושוב במילים של חובות הלבבות באמונה וביטחון.

וכך הכסף אזל, הסכום הראשוני שצברנו ביזע רב התאדה, ואיתו החלום לקניית דירה משלנו. באותם ימים אחותי התקשרה לבשר לנו כי זכתה במחיר למשתכן. שמחנו איתה מאוד, כי הצורך שלה היה גדול בהרבה משלנו, וזה בהחלט היה משמח. הגענו אליהם כדי להרים כוסית ולחגוג, אך ביציאה מביתם גבר עלי יצרי, ופלטתי במרירות לאשתי: "לנו כבר לא תהיה דירה". אמרתי את זה, אמנם, אבל בלב היתה תחושה חזקה, אין מצב שהקב"ה יאכזב אותנו, אין מצב!

העיסוק העיקרי שהיה לי באותם ימים היה שליחת קורות חיים. באחת הפעמים קלטו עיני משרה שהתפרסמה. היא היתה גדולה ממני בכמה מידות מבחינת התפקידים שהיו לי קודם לכן, משרה שאפילו לא ניתן לחלום עליה מהמרחק הגדול שהיה לי ממנה. אבל רגע של לחיצת כפתור עשה את זה – החלטתי לשלוח, ומיד שכחתי מזה...

עברה תקופה. יום אחד התקשרו אלי מחברת הגיוס בקשר לאותה משרה, וביקשו לתאם לי מבחן. תכל'ס, לא נתתי לעצמי שום סיכוי. ואכן, כשפתחתי את הקובץ שנשלח אלי, חשכו עיני. זה היה מבחן קשה מאוד. הערכתי את העבודה עליו ביותר מעשר שעות עבודה, כאשר ספק גדול אם בכלל אעבור אותו. התקשרתי לאשתי וסיפרתי לה בסתמיות. היה לי ברור שלא אצליח, אבל היא, מבלי להבין בתחום, עודדה אותי לנסות ולעשות אותו. התחלתי לעבוד על המבחן. באותם ימים היינו בסגר בבית, כולל תינוק חדש וצוות של קטנטנים שחלקם גם היו חולים. סיכמתי עם אשתי לפני שהתחלתי לעבוד על המבחן שאין שום דבר שיהיה חשוב יותר ממנה והילדים. ואכן, כך היה. תוך כדי עבודה אשתי נכנסה מידי פעם כדי שאקח את הקטן שבכה או אספר סיפור לקטנה. זה שבר לי את הרצף, ושוב חיזקתי את עצמי. מועד הסיום הגיע, והמבחן שלי לא הסתיים. הגשתי אותו ככה, כמות שהוא.

ואם חשבתם שהנה, זה הגיע... אז לא. מאז לא שמעתי מהם. אולי לא היה "הפי אנד", אבל מאז, משהו אצלי התחיל לזמזם אחרת. ראיתי שאני יכול להשקיע בכיוון של אותה משרה נחשקת, קיבלתי ביטחון וניגשתי לעוד שתי משרות כאלה. ושוב, קיבלתי שני מבחנים לבצע, כל אחד למשרד שונה, דרך אותה חברת גיוס. עבדתי על המבחנים והגשתי את שניהם. הפעם כבר הרגשתי יותר ביטחון.

עברו מספר ימים, והנה, זומנתי בזה אחר זה לשני ראיונות עבור שתי המשרות. באחד הימים לפני מועד הראיונות התקשרו אלי מחברת הגיוס. מנהלת הגיוס הבכירה של החברה מעוניינת לדבר איתי. זה היה נראה לי מוזר, אבל זרמתי. נפגשנו. היא ביקשה שאספר לה את קורות חיי ואת ניסיוני המקצועי. אחר ששמעה, היא ביקשה שלא אפגע, והסבירה שלדעתה אותה משרה שאני מתמודד עליה בשני המשרדים היא "קפיצה מעל הגובה שלי", ושזה חסר סיכוי.

"הפעם לא נעצור לך את התהליך", היא אמרה, "אבל אתה צריך לצבור עוד קילומטרים כדי להגיע למשרה כזו", סיכמה.

סיימנו את השיחה, ובתוך הלב אמרתי: אני קשוב לכל מילה שלך. יתכן שאת צודקת, יתכן שלא, אבל לא אתן לזה להוריד לי את הביטחון, לא בעצמי, לא בקב״ה.

בתחילת חודש ניסן, שנה וחודש לאחר שעזבתי את מקום העבודה, קבלתי שיחת טלפון שבישרה לי שהתקבלתי למשרה הראשונה. מספר ימים לאחר מכן קיבלתי שיחה נוספת. התקבלתי גם למשרה השנייה.

כך מצאתי את עצמי עובר ממצב של כלום – למצב שבו נשאר לי רק לבחור לאן מתחשק לי ללכת...

מנהלת הגיוס התקשרה לברך ולהחמיא, אבל בתוך הלב ידעתי את האמת. זו סייעתא דשמיא בלבד. אין לזה שום הסבר הגיוני אחר.

וכך, ארבעה חודשים אחרי שהתחלתי לעבוד, קיבלתי הודעה על זכייה ב"מחיר למשתכן". בום. לא היה לי מקום בלב לספוג את זה. ידעתי שזה פשוט לא רלוונטי. אין לי שום הון עצמי, הוא כלה עד תום. ואיך אקח משכנתא? ככל ששיתפתי אנשים, הבנתי ששווה מאוד להתאמץ, וכך השגתי סכום בסיסי מאוד, עליו הוספתי הלוואות מהבנק. אבל הפלא הגדול היה שכדי לקבל משכנתא גדולה, הייתי חייב מספר תלושי משכורת להוכיח את רמת ההכנסה שלי. כיוון שהייתי יותר משנה ללא עבודה – לא היו לי תלושים. אבל יום לפני המועד האחרון להגשת המסמכים, הגיע אלי בדואר התלוש האחרון שהיה חסר לי להשלמת המסמכים. התזמון היה מדהים, כמו פאזל. רק ה' יכול לעשות זאת מדויק כל כך.

מספר חודשים אחר כך, כשאני מתאקלם בעבודה החדשה, התקשרה אלי אותה "גברת גיוס". היא סיפרה לי על עצמה. כעת היא עזבה את העבודה שלה, וגם היא מחפשת את עצמה. היא התקשרה להבין מהיכן שאבתי את הביטחון לעזוב, וכן לדעת מה אני רוצה מבלי להתפשר.

לא היה לי הרבה מה לומר לה. שלחתי אותה לשני ספרים: ספר התהילים, ו"שער הביטחון" ב"חובת הלבבות". הם יוכיחו לה הכל, ללא ספק.