למה ב-2023 יש אנשים שקונים תקליטים?

לפני הכל, אני חייב לכם, קוראים יקרים, חוב קטן. לאן נעלמתי במשך כמה חודשים?

אז קודם כל, לא נעלמתי. המשכתי לחיות עבור עצמי ועבור משפחתי ועבור פרויקטים חשובים אחרים. נקלעתי לאיזושהי פרשת דרכים מקצועית, שלא זה המקום לפרטה. תקופה לא פשוטה, הרבה לבטים, גם הרבה עשייה חדשה עם ערך ו-Value. אבל הנה, בסופו של דבר אני כאן.

במהלך החודשים האחרונים קיבלתי המון תגובות ושאלות לאן נעלם הטור, בכמויות שהפתיעו אותי. זה חימם את הלב ברמות גבוהות. לא ידעתי עד כמה עוקבים וקוראים, לא ידעתי עד כמה אוהבים ומחוברים. לא ידעתי עד כמה הטור הזה חשוב עבור רבים. וגם עבורי. בסוף עוד ייצא מזה ספר, בעזרת השם.

***

ולנושא התקליטים.

בחודשים האחרונים קניתי כמה תקליטים נוסטלגיים בחנויות מלאות בנוסטלגיה - וגם מלאות באבק שיכול לפרנס לפחות חמישה אתרי בנייה. אני לא שומע אותם בפועל, אבל עצם הנוכחות שלהם היא בעלת ערך עבורי. בתקופה הזו גם הדפסתי כמה אלבומי תמונות, במקום להשאיר אותם לנצח בפורמט דיגיטלי חמקמק. בנוסף, התאומים הצדיקים שלנו, זמיר וצוריאל, אוספים שטרות ומטבעות ישנים מזה תקופה. גם הם, מן הסתם, לא עושים שימוש באותם שטרות. וזה לא הכל – אם נסתכל מסביב נראה שבשנים האחרונות יש איזו משיכה בלתי מוסברת לדברים מוחשיים יותר. מן תיקון סמלי לדיגיטליזציה המואצת של העולם בעשורים האחרונים.

נכון, אלה לא תופעות טרנדיות במיוחד, אלא די מצומצמות. רוב האנשים עדיין שומעים מוזיקה באופן דיגיטלי ולא בקלטות או דיסקים; כמות התמונות המודפסות בעולם הן כמובן אפילו לא עשירית האחוז מכלל התמונות הדיגיטליות שמצולמות כאן מדי יום, וכן הלאה.

אבל מה בכל זאת אפשר לראות כאן?

אנשים מחפשים ערך. אנו חיים בדור שבו במרחק כמה קליקים, אפשר לשמוע כל שיר שתעלו על דעתכם. אפשר לצפות כמעט בכל תוכן. אפשר לקרוא מיליוני ספרים באופן דיגיטלי, אפשר ללמוד דרך סדנאות מבלי לצאת מהבית, אפשר לשתות קפה מבלי להרתיח אותו, אפשר לנקות את האבק בבית בלחיצת כפתור על שואב האבק הרובוטי. אפשר לקנות מגש פיצה ב-20 ₪, לא כמו בזמנים שבהם פיצה היתה מאכל נדיר וכמעט חגיגי. היום יש מינימום מאמץ, מינימום טרחה – אבל גם מינימום ערך.

החיים שלנו הפכו קלים ונוחים מאי פעם, ודאי לעומת 5,783 השנים שחלפו מאז בריאת העולם, אבל מאידך, בדור שלנו חסר בהם תבלין משמעותי: ערך, Value. יש לנו הכל – אבל אין לנו כלום. אדם יכול לחיות בווילה מרשימה – אבל להתרפק בגעגועים על בית סבתו עם הטיח המתקלף, השיש הסדוק והשכנה מלמעלה שזורקת שקיות אשפה מהקומה השלישית הישר לשיכון; אדם יכול לשמוע מוזיקה בלי הגבלה דרך מכשיר קטן – אבל זה לא ישווה להאזנה עם דיסק או תקליט פיזיים, כולל חוברת המילים וחוויית הקנייה; יש היום ממתקים ושוקולדים יותר מאי פעם, בשפע חסר מעצורים, אבל שום דבר לא ישווה לשמחה שאחזה בנו כשקיבלנו סלסלות שי מהעבודה של ההורים לקראת חגים גדולים. השוקולד היה הרבה יותר טעים, הקרמבו היה הרבה יותר פריך, ואפילו ללחם האחיד במכולת הקטנה היה ריח שהיום כבר אי אפשר למצוא גם במאפיות הגדולות והמפוארות.

אז מה אני לוקח מזה לחיים שלי? קודם כל, אני מנסה לנסות למצוא משמעות וערך גם בתוך עולם השפע הזה. מנסה להתרגש מדברים קטנים, להעריך גם דברים שהם כביכול מובנים מאליהם, לנסות לחיות קצת כמו פעם במובנים שונים, ולא להתמסר לקדמה שמטביעה את כולנו בתרבות שמעריצה עושר, מנכ"לים, נהנתנות וחומריות. כי עם כל השפע הזה, תסכימו שזיכרון של שטר בן 5 שקלים שקיבלתם בזמנו מסבתא בילדותכם, מעורר בכם רשרוש משמעותי יותר בלב מאשר 500 שקלים דרך ביט.