כשהקשר הופך לתלות: מה גורם לנו להיות תלותיים בזוגיות שלנו?

תלות רגשית, כשמה כן היא – מצב שבו הרגש שלי תלוי באדם אחר. אם אני שמח, עצוב, מאושר או מדוכא – הכול ביחס אליו. אם הוא דיבר איתי היום – אני מרגיש טוב, אך אם הוא דיבר גם עם מישהו אחר – אני מרגיש לא טוב. הרגשות, הדעות והמחשבות שלי מושפעים ממנו במידה רבה.

האם מוכרת לך ההרגשה של חוסר ביטחון בזוגיות? צורך חוזר ונשנה לשמוע שוב ושוב שאוהבים אותך – צורך שלעולם לא נרגע, ולעיתים הוא מגיע לרמות אובססיביות עד כדי מועקה ובדידות בקשר?

מלכתחילה, תלות רגשית בבן / בת זוג היא טבעית, נכונה ואפילו מועילה לקשר. קשר זוגי הוא הקשר הקרוב ביותר של האדם, זוהי השותפות המשמעותית ביותר בחיים. לכן חשוב מאוד להיות בקשר שבו מרגישים שמקשיבים לך, מבינים אותך, מעריכים אותך ומספקים את הצרכים שלך, גם במקרים שבהם יש חוסר הסכמה וחילוקי דעות.

מתי התלות הופכת למוגזמת ובעייתית? כאשר הצורך באישור ובהוקרה הופך להיות צורך מתמיד. הדבר עלול לנבוע מחוויה של ערעור וספקות פנימיים שהתעוררו בתקופת הילדות או ההתבגרות ולא עובדו כנדרש. אם לא היה בסביבה הקרובה מישהו שיזהה את הקשיים, ייתן את המענה הנכון לספקות ויחזק את הביטחון מול החוויות הראשוניות המערערות, האדם עלול לפתח תלות רגשית בעייתית. החוויה הזו, של חוסר מענה לתחושת הערעור, תמשיך ללוות אותו גם בבגרותו, ואז בתוך הזוגיות יופיע שחזור של החוויה הלא פתורה. גם אם בן / בת הזוג מלאי רצון טוב ואהבה ועושים כמיטב יכולתם להרגיע את הספק והערעור, לרפא את הפצע הפנימי הזה, העובדה שמקור הפצע אינו קשור לאירועי ההווה אלא לעבר גורמת לכך שהחוויה הפנימית של חוסר הביטחון והערעור אינה משתנה. גם אם בטווח המיידי ישנה הרגעה מסוימת, בטווח הרחוק יותר המילים מאבדות מכוחן להרגיע, ולמרות כל הניסיונות והמאמצים להבטיח שוב ושוב אהבה, לתת אישור ולהוקיר, נוצר מצב נפשי שדומה לבור בלי תחתית שלעולם אינו מתמלא.

בהמשך מתפתח תהליך עצוב, שבו בן הזוג מתחיל להתעייף ולהרגיש חוסר אונים ותסכול מכך שכוונותיו הטובות ומאמציו הכנים אינם מובילים לתוצאה הרצויה. התגובות הופכות להיות פחות ופחות סבלניות, ומתפתח צורך במרחב אישי, רחוק מנטל ההוכחה הבלתי נגמר בדבר אהבתו. כתוצאה מכך חלה התרחקות, שמגבירה את הערעור והספקות ואת הצורך באישור, ונוצר מעגל הרס שבסופו של דבר מגביר את החוויה של חוסר הביטחון והספקות העצמיים אצל האדם התלותי, וכך הוא משחזר בהווה את חוויית העבר. בני הזוג פגועים ומאוכזבים, המרחק ביניהם גדל והסבל רב.

הדרך לריפוי אפשרית וידועה

בשלב הראשון, לאחר שמזהים את תלותיות היתר, את הצורך המתמיד באישור מבן הזוג, האדם נדרש לעשות עבודה פנימית ולחפש בתוכו את מקורות החוויה של חוסר הביטחון והספקות הפנימיים בילדות המוקדמת או בגיל ההתבגרות – להבין מתי היא החלה ומול איזו דמות סמכותית היא התפתחה. הבנה זו לגבי האירוע הראשוני שיצר את החוויה היא העוגן לתהליך המודעות שהולך ומתפתח ומאפשר לעשות את ההפרדה בין העבר להווה: להבין מתי הצורך והעוצמות שלו מחוברים ותואמים את הסיטואציה בהווה ומתי לא; לפתח מודעות לכך שהרגישות הגדולה והעוצמות הן בעצם תגובה לאירוע מן העבר, ורק הדמיון לסיטואציה בהווה מספיק בשביל לעורר את חוויית הערעור והספק במלוא עוצמתה. לעיתים החיפוש הפנימי הזה הוא קשה מכדי לעשותו לבד ויש צורך בליווי ובהנחיה מקצועית כדי להגיע לתוצאות.

השלב השני של הריפוי הוא השלב שבו האדם מקבל את חוזקותיו ואת מגבלותיו ומפתח יכולת של הערכה וחמלה עצמית. בתהליך זה מתפתחת לאט לאט מודעות, כך שבכל פעם שחוויית העבר משפיעה על התנהגותו של האדם התלותי בהווה, והוא מגיב בעוצמות שאינן תואמות למציאות, הוא לומד לזהות את המנגנון הפנימי, לבחון אותו בהקשר של הסיטואציה בהווה, ועם הרבה הבנה וחמלה עצמית להרגיע את הכאב באופן עצמאי. משמעות הדבר היא שהאדם מתחיל לנסות לקחת אחריות על הרגשות הקשים שעולים בו ולחפש הרגעה עצמית ופנימית קודם כול. גם תהליך זה הוא תהליך לא קל עבור אנשים המתאפיינים בחוסר ביטחון ביחסים ובערך עצמי נמוך. הם זקוקים לליווי כדי לסלול את דרכם להרגעה עצמית בעזרת תפיסת עולם נכונה, ולכן גם בתהליך זה מומלץ להיעזר בגורם מקצועי.

אברהם שהרבני הוא יועץ זוגי ומשפחתי, מטפל בהתמכרויות ומרצה בתחום המשפחה, חבר באגודה הישראלית לייעוץ זוגי ומשפחתי ויועץ במחלקת שלום בית.