פרשת ויקרא: העולם, המעשים, האישיות שלנו – למה הכל צריך תיקון?

פרשת "ויקרא", וחלק גדול מחומש "ויקרא" עוסקים בענייני הקרבנות.

נושא הקרבנות הוא כמים שאין להם סוף, ובהזדמנויות אחרות ניסינו לדלות כמה טיפות של הבנה מתוך הים הגדול.

המסקנה המרכזית היא, שמטרת הקרבנות היא קרבה מחודשת של האדם לקדוש ברוך הוא, אחרי ריחוק מסוים שנגרם כתוצאה מחטאים שונים - שאז אדם מקריב קרבן חטאת או אשם, או ריחוק שנגרם כתוצאה משגרת הזמן העלולה לעמעם את הרגשות שבעבודת השם – שאז אדם מקריב קרבן שלמים וכדומה.

כאשר אדם חוטא, הוא מקריב בהמה (אם אין לו יכולת כספית לרכוש בהמה הוא יכול להקריב עוף או מנחת חיטים). למה דווקא בהמה? משום שבשעת החטא הוא התנהג כבהמה שהרי הוא פעל מתוך אינסטינקט וללא מחשבה. הוא עשה מה שהגוף רצה לעשות, בדיוק כמו בהמה הנשלטת על ידי יצריה הגשמיים בלבד. ההעלאה של בעל החיים על המזבח מלמדת את האדם להעלות ולשפר את החלק "הבהמי" שבו, ולקדש גם את דחפיו ויצריו הגשמיים. בנוסף, ההקרבה גורמת לאדם שבפעם הבאה שהוא יתקל מול ניסיון לחטא – הוא יתגבר, "יקריב" ויוותר על הדחף הגשמי.

גם היום, שאין לנו אפשרות להקריב קרבנות בבית המקדש, התורה מבקשת מהאדם להתקרב "ולהקריב" לבוראו משהו קטן מתוך החלק "הבהמי" שבו. כל התגברות של רוח על הגשם וכל וויתור למען כבוד שמים, עולים כקרבן לריח ניחוח להשם. וכאן יש נקודה חשובה שעלינו לדעת – אינו דומה אדם לאדם. נבאר.

המשנה כותבת: "נאמר בעולת בהמה 'אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ' (ויקרא א', ט') ובעולת עוף 'אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ' (ויקרא א', י"ז) ובמנחה 'אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ' (ויקרא ב', ב'), לומר לך, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים" (מנחות י"ג, י"א). כלומר, העשיר שיש ביכולתו להקריב בהמה, והעני שביכולתו להקריב רק מנחה מחיטים, שווים בעיני הבורא – "ובלבד שיכוון לבו לשמים".

בעומק הדבר, "עשיר" ו"עני" הכוונה גם לעשיר במצוות ועני במצוות, צדיקים יותר וצדיקים פחות. גם בעבודה הפנימית של האדם, העיקר הוא לכוון את הלב לשמים, ואז הקרבה של "מנחה", של משהו קטן, עולה לריח ניחוח כמו "עולת בהמה", כמו משהו גדול. ככל שאדם גדול יותר מצפים ממנו ליותר, ומאדם ששקוע עד צוואר בעוונות וחטאים, מצפים ממנו בשלב הראשון למשהו קטן, העיקר שיכוון את לבו לאביו שבשמים.

השם מבקש הקרבה, כל אחד מהמקום שלו.

הפסוק במשלי אומר: "הוֹלֵךְ בְּיָשְׁרוֹ יְרֵא השם" (משלי י"ד, ב'). נשים לב - "ביושרו", שהרי לכל אחד יש את ה"יושר" שלו. לכל אחד יש את עולם הניסיונות שלו. הגר"א על פסוק זה כותב: "כי כל אדם צריך ללכת בדרכו הצריך לו, כי אין מידות בני אדם שווים זה לזה, ומחמת זה הוא רגיל בעבירה הבאה מאותה מידה וצריך לגדר עצמו מאוד בזה, ומה שאין חברו צריך לזו השמירה, וחברו צריך לגדר אחר ולכך 'הולך ביושרו', בדרך היושר שלו, אף על פי שבעיני הבריות הוא רע, כי אינם יודעים זה שהוא צריך, ואף על פי כן הוא הולך ביושרו – הוא ירא השם".

הרב וולבה בספרו "עלי שור" (חלק א', מבוא לשער השלישי) כותב על דברי הגר"א: "מה מאוד רחוק מזה האדם המצפה בכל מעשיו רק להסכמה ותהילה מאחרים, ומוכן לעשות ולחקות כל מה שהוא רואה אצל אחרים! וכמובן, דברי הגר"א אמורים בהולך ביושרו, הגודר לעצמו גדרים להינצל מיצרו ומחזיק בגדרים אלו גם כשאינם מוצאים חן בעיני הבריות, שאינו מתפתה להלך אחר פיתוי ההמון בזה, הוא הוא ירא השם באמת".

ישנו פסוק בספר איוב: "צֶדֶק לָבַשְׁתִּי וַיִּלְבָּשֵׁנִי..." (כ"ט, י"ד). נשים לב לכפילות הלשון – איוב לבש צדקה אבל הצדקה גם "לבשה" אותו, כך כותב המדרש: "יש נאה ללבושו ואין לבושו נאה לו. יש אדם עשיר ואין שמו לפי עושרו. רש ואין שמו לפי רישו. יש אדם שהיה גיבור ואין שמו לפי גבורתו. חלש ואין שמו לפי חלישותו... איוב לא היה כן, אלא הצדקה נאה לאיוב ואיוב נאה לצדקה..." (ילקוט שמעוני).

וכך מבאר הרב וולבה: "לא כל אדם מנצל מעלותיו הטבעיות לעבודתו, ולכן 'יש עשיר ואין שמו לפי עושרו, יש גיבור ואין שמו לפי גבורתו', כי לא ניצלו מעלותיהם ולא השתמשו בהן ולהיפך, יש ואדם מתגבר על חלישותו ונסיונות עניותו ומראה בעבודתו גבורה וגם הוא עשיר אמיתי על אף עניותו. רש ואין שמו לפי רישו, חלש ואין שמו לפי חלישותו. והכלל במעשה הטוב - "צדק לבשתי וילבשני" – התנהגותו של אדם צריכה להיות מתאימה למהותו כמו לבוש התפור על מידתו. לא ארוך מידי ולא קצר מידי. הניגש לעבודה פרטית ימנע מלחקות מילי דחסידותא (ענייני חסידות) שהוא רואה אצל אחרים, אם אין הכרח פנימי לו לדברים אלה. אדם פשוט בשפל המדרגה המתמודד להתנהג כאחד הגדולים "מיחזי כיוהרא" (נראה כמתגאה) או הוא "יוהרא" ממש".

ההקבלה של הפסוק בין מעשי האדם למלבוש היא מדויקת להפליא. לבוש שמתאים לחברי – אינו מתאים לי, ולבוש שתואם את מידותי – אינו תואם את מידות חברי. זהו יסוד חשוב בעבודת השם. כל אחד צריך להתנהג בעבודת השם בהתאם למהותו ולמצבו, ולא על פי חיקויים של סביבתו.

תהליך ה"ריחוק-קירוב" של האדם הוא חלק מתכנית הבריאה. הקדוש ברוך הוא ברא עולם "לא מתוקן", והוא ברא את בני האדם כדי שהם יתקנו אותו.

מנין אנו יודעים זאת?

המילה האחרונה בפרשת בריאת העולם היא "לעשות" – "אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב', ג'). רש"י (בראשית רבה פרק יא) כותב: "אשר ברא אלוקים ועשה אין כתיב כאן, אלא 'אשר ברא אלוקים לעשות', לומר שהכול צריך תיקון". בורא עולם ברא עולם שזקוק להשלמה ותיקון של בני אדם, ותפקידנו להשלים ולתקן אותו.

התיקונים הנדרשים הם כמובן לא רק בעניינים גשמיים, אלא בעיקר בעניינים רוחניים – בעולמות הפנימיים של האדם, שם כל אחד צריך לתקן את הפגמים האישיים שלו.

בעניינים רוחניים – כל אדם צריך להקריב ולהתקרב מתוך המקום בו הוא נמצא. אתה במקום רחוק? תתחיל להתקרב קצת. תלבש בגדים שתואמים למידותיך. תקריב "קרבן" הגם שביחס לצדיק זה בכלל לא קרבן - "ובלבד שיכוון לבו לשמים".