אפרת ברזל מגישה: דו"ח טיול בשלושה חלקים

נסעתי השבוע עם אחד הבנים שלי

לטיול ילד ואמא.

למה?

כי הם בורחים לי מהר מדי אל הישיבות,

כי אני אוהבת אותם ואוהבת להיות איתם,

כי חלק מלחיות זה לעשות איים של הפסקות ולברוח אל הטבע שאלוקים ברא.

לראות אותו.

להתפעל ממנו.

להודות.

רצ"ב דו"ח טיול בשלושה חלקים.

חלק ראשון: בדרך לדרום, או, "איך שימחת אותי, ילד"

"אני חייבת ארטיק" אמרתי לו, ירדה לי כמות הסרוטונין בדם. רד פה לקיוסק רגע ותבחר לי אחד, ולך אחד"

פה, בנקודה הזו, אתן, קוראות נאמנות, נכנסות לתמונה.

לפני כמה חודשים שימחתן אותי פעמיים.

פעם אחת, שזכרתן שלפני כמה שנים טובות כתבתי בדיוק בעמוד הזה על ארטיק פיסטוק שחשקה נפשי בו, כזה שראיתי בפרסומות חוצות נשקף אלי בירוק מתוך הפוסטר. סיפרתי לכן אז, איך תרתי בתהליך מתיש אחריו, עד שאחד הבנים שלי מצא אותו בפריזר בקיוסק בני ברקי וגילה למשפחה שהארטיק מכיל חלב נוכרי שאנחנו לא אוכלים. כתבתי אז, שבצער גדול, ויתרתי.

אבל פעם שניה שימחתן אותי, ממש לאחרונה, כשכתבתן לי, קשובות לב שכמוכן, על איך תפילות נשמעות, ריר בפה שמבקש מענה, ועדכנתן אותי, לפני שבכלל ידעתי, שאותה חברת מזון בדיוק הבינה, כמו שכל חברה במשק נאלצת להבין, שחרדים זה כוח.

כן, כן, חברים, מה לעשות, בובות השעווה במוזיאון שיעדתם אותנו להיות, קמו לתחיה, חיים חיי תורה, שמחים בה, הם הבינו את זה שם, ויצרו עבורנו ארטיק פיסטוק איכותי וקרנצ'י נפלא בכשרות חרדית מעולה.

בנות, ריכוז חזרה בבקשה, טיול, דרום, עצירה;

הילד חזר אלי בריצה ואמר לי, "אמא, יש להם פיסטוק", בכלל לא היה צורך בעוד מילה אלא רק בחיוך גדול נפלא, שלא רק ענה לו על איזה טעם אני רוצה, אלא על התאפקות של שנים, דחיית סיפוקים, והבנה שאף פעם לא מוותרים ומפסידים.

חלק שני: קופיקו בקיבוץ

נכסנו אל קיבוץ אחד, שלא נגיד את שמו. הוא לא היה חלק מהמסלול שתוכנן, כאילו משהו תוכנן, אין ספונטניים מאיתנו שנינו, אבל אמרתי לילדי, "בוא, תיכנס עמי שניה לקיבוץ הזה, נראה לי שיש להם מרבדים של תורמוסים כאן, בוא שניה".

ונכנסנו.

ילד עם כיפה שחורה מקטיפה וחולצה לבנה,

ואמא עם מטפחת, כזו שידעה ימים יפים יותר. המטפחת, הכוונה.

"תראה איזה יופי", הצבעתי לו בכניסה על מרפסת מטופחת במיוחד, מלאה עציצים קטנים, מרפסת קדמית אופיינית לבתים של חברי קיבוץ.

הוא התפעל, המתוק, כשלפתע יצאה מהבית של המרפסת אישה כבת 25, צעירה ונמרצת, עם משפך ביד, ושאלה לעברנו,

"סליחה, מה אתם עושים פה?".

"אנחנו מטיילים", חייכתי.

"פה?".

"הבנתי שיש פה פרחים יפים. אסור לטייל פה?", שאלתי.

"אסור".

"למה?", ביקשתי לדעת.

טוב, ברור שהיה ברור לי, וברור שהיה ברור לה, וברור שהיה ברור לילד, שהשילוב של המראה שלנו עם הימים האלה, עם הזמן הזה, לא התערבב לה טוב במשפך של המרפסת.

"מאה אחוז", אמרתי לה בהארת פנים, כנועה שכמוני,

"נורא יפה פה".

נורא, זו מילה שבאה במשמעות "גדול ונורא שמו". עדיף, במובן חיובי להגיד, "מאוד יפה פה", או "כמה יפה פה". אבל בלב היה לי נורא באותם רגעים, אז ככה אמרתי.

"פה יפה?",

היא המשיכה פתאום,

"תיכנסו פנימה, לקיבוץ, יותר לשם", והיא סימנה לנו עם היד איפה זה השם הזה שאליו היא מתכוונת.

"תודה",

אמרתי לה.

ונכנסנו.

הרהורי תשובה היו לה, זאתי, סיננתי בין שיני, ונכנסנו אל עבר השם המסומן.

באמת היה שם יפה יותר, באמת שיצאה אלינו מביתה אישה אחרת, מאוד מבוגרת, ששאלה בחיוך נעים מאיפה, ואיזה יופי שאנחנו מטיילים, והסבירה לנו על הרקפות שלה, ועל מה מגיע כבצל, ומה בזרעים, ונפרדנו ממנה בנעימים, עם שבת שלום, ומוזמנת לבקר גם אצלנו, גם לנו יש עציצים.

חלק שלישי: תפוחי אדמה

משם הגענו לשדה גדול שצמחו בו אינסוף שתילים ירוקים, שלא זיהינו מה הם. כשעבר שם טרקטור, ביקשנו רשות לחפור, והוצאתי מהאדמה, כמו חידה, את אחד השיחים שגדלו. אחת ושתיים, משוך בגזר, ויצאה מהאדמה קבוצת שורשים גדולה, שבסוף כל אחד מהם תפוס היה תפוח אדמה. שישה, אולי שמונה, אשכול תפוחי אדמה.

דמעות של אמונה היו לשנינו מיופי הבריאה. "מזה עושים צ'יפס", אמרתי לו. הוא התרגש איתי. לקחתי במתנה את מה שקצרתי ברינה, ושמתי באגרטל שקוף, לקשט בשבת את הקידוש.