שווה סיפור: בחזרה הביתה

הרבה ראיתי בחיי, ועדיין, לא הייתי מאמינה עד כמה הם מלאים בתפניות חדות ולא פחות מכך – מפתיעות. אני אדם מאמין, ולכן אני רואה את יד ה' בכל דבר. את חיי הבוגרים לא ממש התחלתי בטוב. נישאתי לאדם שחשבתי למושלם, לפי הנתונים והכלים שהיו לי אז, צעירה, שאפתנית ונועזת. יראת שמיים לא היתה כלולה בהם. התחתנתי עם כסף, כריזמה ומראה, ותו לא.

פתאום גיליתי אקורדים צורמים שאוזני מעולם לא שמעו. לא הורגלתי בכך. נכנסתי למלכודת דבש, וככל שהייתי בטוחה ש"מי יכול עלי", הסתבכתי עוד ועוד. נכלאתי בכלוב של זהב.

גייסתי את כל כישורי כדי לשרוד את זה, גם כשהייתי אמא צעירה לילד מדהים שכבש את לבי והמתיק לי את חיי. ככל שהתחזקתי, ה"אקשן" גבר. הילד שלי כבר היה גדול מספיק כדי להבין שהבית שלו הוא לא הדבר היציב בחייו. הבעיות הרגשיות התחילו לצוף, ובכלים שהיו לרשותי עשיתי כל מה שאני יכולה כדי שיהיה לו הכי טוב שאפשר, גרמתי לו להבין שאצלי בלב יש לו תמיד קרקע יציבה של אהבה. זו היתה נחמתי היחידה, אבל זה לא החזיק הרבה. תוך מספר שנים הכל נחתך באחת. קיבלתי גט, יחד עם עקיצה כואבת: בעלי עזב יחד עם הילד.

נאבקתי עד כלות כוחותי. הרגשתי נורא, אבל הילד, שכבר היה גדול, היה במלכוד, והתפתה לבחור צד באביו שפיטם אותו כהוגן בכסף, המשאב מולו לא היה לי איך להתמודד. באיזשהו שלב הבנתי שדי, גם אני צריכה לחיות את חיי. קדימה – צעד.

מידי פעם נפגשתי איתו, עד שגם זה הופסק. הוא טס עם אביו לחו"ל, שם גרה משפחת אביו ושם היו עסקי המשפחה הענפים. הוא השתקע שם יחד עם אביו. מידי פעם היה מתקשר, שולח לי אות של חיים.

החלטתי לא ליפול, ולהמשיך לחיות את החיים שאלוקים נתן לי מתוך בחירה ולא מתוך התמסכנות. התחלתי לעבוד במקצוע שאהבתי מאוד, וככל שהשקעתי – כך נפתחו לי שערים שלא האמנתי שקיימים. הניסיון שלי צבר קילומטרז' איכותי. עבדתי באופן פרטי, וב"ה כל לקוח הביא שניים. לא הוצאתי שקל על פרסום, הלקוחות זרמו אלי, ומרוב ביקוש – נאלצתי לקבל אותם לאחר שבועות של המתנה.

ראיתי ברכה בכל מעשי ידי. מילאתי את יומי בעשייה מבורכת שהקלה עלי את הקושי. בנוסף, היתה לי משפחתי שנתנה לי גב ומילאה את חיי. אני הקטנה בבית, מעלי אחים ואחיות גדולים. כולם התגייסו למעני, ואני חזרתי להיות הילדה הקטנה של אבא ואמא. זו היתה נחמה טובה. השקעתי באחיינים שהחזירו לי אהבה, מילאתי עצמי בקולות ילדים שכה אהבתי. המשפחתיות נתנה לי המון. את הורי הייתי מבקרת הרבה, וצריך להבין – הורי בחרו לגור בקצה הכי נידח של המדינה. כל הזמן אנחנו צוחקים במשפחה, שכאשר הורי חיפשו איפה לגור, הם הלכו והלכו עד שאמרו להם, זהו, כאן הגבול. או אז אבי אמר לאמי: "זהו זה, זה המקום!". אז ממש כך, כל נסיעה אליהם אורכת כמה שעות הגונות, כי אני גרתי יותר קרוב לקצה השני של הארץ.

עם הזמן, הורי התבגרו יותר ויותר, והנוכחות שלי גברה בהתאם, עד שאבי נפרד מאיתנו לנצח. זה היה כואב מאוד. אבא זה אבא, ואין תחליף, ובשבילי בעיקר, כי הוא היה דמות שנתנה לי הרבה חוסן בעצם היותו. אמא נשארה לבד. זה היה לה קשה, ואנחנו התחלנו למלא לה את הבית – כל הזמן הגיעו אנשים, כדי לא לתת לה רגע דל. אחיות שלי התגייסו למשימה, וזה נהיה הרגל. עם הזמן, אמא, שהינה אדם עצמאי לגמרי, פעילה גם ממרום גילה, נזקקה ליותר עזרה, מכל בחינה אפשרית. באופן טבעי נכנסתי יותר לתמונה. אט-אט הייתי האחראית הבלעדית על כל מה שקורה איתה. הייתי מנהלת את השיחות עם הרופאים, קניות, חשבון בנק – והכל בשלט רחוק. עם כל ציוץ מצד אחי או אחיותי שהיו שם, הייתי ממהרת לצאת לכיוון.

כך זה היה קרוב לעשרים שנה. עד שאמא נפלה. היא יצאה עם אחי לאירוע, ומעדה על המדרכה, שהיתה מלאה בחצץ. זה לא היה טוב בכלל, ודאי לא לאישה בגילה. היא אושפזה ונותחה, ובחסדי שמיים, היא בהחלט יצאה מזה בנס. למרות זאת, היא סבלה כאבים, והטיפול בה היה לא פשוט. היא היתה זקוקה לעזרה בכל דבר.

באותם רגעים לא חשבתי על כלום, מלבדה. לקחתי חופשה בלתי מוגדרת מהעבודה, הודעתי ללקוחותי שאעדר. זה לא היה נחמד כל כך, אבל זה מה שיש כרגע.

הלכתי לאמא לבית החולים. פשוט גרתי שם, כחודש ימים. כאשר אמא שוחררה, הפנו אותה לשיקום. אני, שסגרתי את עבודתי במשך כחודש, הייתי כבר חייבת לחזור. אחרי הכל, זו היתה פרנסתי. אחי ואחיותי התארגנו לשמור על אמא. חזרתי וניסיתי לשקם אצלי את הבלגן שנוצר בפרק הזמן הנכבד הזה בו לא הייתי, כאשר לבי חצוי – חצי כאן וחצי אצל אמא. וכך, כשאני מנסה להתאושש ולקבל בחזרה את הלקוחות שנותרו, אני מתחילה לשמוע קולות של ויכוח ומריבה בין האחים לגבי המשמרות אצל אמא. החלטתי לקחת על עצמי את סופי השבוע, מנסה להקל.

אט-אט חזרתי למסלול של קצב העבודה. הפערים הצטמצמו, והלקוחות התחילו לחזור קמעא. זה לא היה כמו קודם, אבל בהחלט הראה תפנית חיובית וטובה. כולם ידעו שבסופי שבוע אי אפשר לדבר איתי, כי אני אצל אמא שלי. רובם קבלו זאת בהבנה רבה, ואפילו בהערכה גלויה.

בחסדי שמים, לאחר חודש נוסף הודיעו לנו שאמא משוחררת הביתה. שמחנו כל כך. היינו חסרים בלעדיה. מובן שהבית הותאם לצרכיה החדשים, ואמא, אף על פי שהפגינה רצון חזק ויכולות, עדיין היתה בגדר משוקמת. היא היתה צריכה עזרה צמודה גם בבית. מטפלת זרה לא באה בחשבון, משיקולים שונים, בעיקר כי היא ממש לא יכלה לסבול את הרעיון. אבל עכשיו קולות התורנים נדמו. משום מה, היה ברור לכולם שאני זו שצריכה לקחת את האחריות. זה התחיל בלחשושים, ואז עבר לדיבור גלוי ממש.

אחי בא אלי ואמר לי: "את היחידה בלי משפחה, ויש לך הזמן המתאים להיות עם אמא. אנחנו נשתדל לעזור". שתקתי, על אף שנפגעתי. הבנתי שאם אני לא אעשה מעשה, יהיה פה בלגן גדול, אמא תהיה הניזוקת הראשונה - בעיקר מכך שתגלה את המריבות שלנו. זה לבד יגמור אותה.

הרמתי טלפונים לכל הלקוחות, יודעת שמרגע זה - מחילה לא תהיה לי, אפס סובלנות לאחר שני ביטולים. הודעתי על השהייה עד לתאריך לא ידוע, הבאתי את חפצי ועברתי להתגורר עם אמא, על כל המשתמע מכך.

נשארתי לתמוך ולסעוד את אמא כחודש נוסף, עד שהיא חזרה לתפקד ממש כמו פעם. או אז חזרתי הביתה בשנית, לתפעל שוב את מה שנשאר מהעבודה.

האמת היא שקיבלתי הערכה רבה על פעלי, בעיקר מבני משפחתה של אמי שהגיעו לבקר לעיתים קרובות, ותמיד ראו אותי לידה. אבל שכחתי מהכל והמשכתי את חיי השגרה. כשנה לאחר מכן, התבשרתי בצער רב על פטירתו של דודי, אחיה של אמי. לאחר השבעה פנו אלי ממשרד עורך הדין שלו, והודיעו לי שהוא השאיר לי חלק בצוואה.

הוא השאיר לי מכתב, בו כתב עד כמה העריך את ההתמסרות שלי למען אמא. הוא ראה הכל וידע, ואני למרות הכל שתקתי למען השלום במשפחה ולמען כבודה של אמא. הוא העריך זאת מאוד, והחליט לתת לי את כל קרן ההשתלמות שהיתה לו. היה שם סכום לא מבוטל.

מיליון שקלים.

הייתי המומה. לא ציפיתי למחווה כזו, התרגשתי בעיקר מהמילים הטובות שהוא כתב לי, הכסף פחות דיבר אלי. אני לא זקוקה לכסף, בחסדי שמיים, יש לי מה שאני צריכה, ואני לא מחפשת להיות בעלת נכסים. אין לי מושג איך, אבל תוך יום כל המשפחה כבר ידעה.

כולם פרגנו, אבל אני הרגשתי שיש גם זמזומים. ידעתי מה אני הולכת לעשות.

התקשרתי לאחותי הגדולה. ידעתי שיש לה חובות ושהיא קצת בלחץ. ידעתי גם שהם חולמים על רכב חדש. שאלתי אותה מה חסר לה, כי אני רוצה לקנות לה מתנה, בהתחלה היא התביישה, אבל אני יודעת לדבר איתה, כמו שאומרים... היא ביקשה מערכת סלונית. קבעתי איתה ויצאנו יחד לחנות. היא בחרה – ואני שילמתי. למחרת קניתי להם גם רכב כמו שרצו, יד שניה אבל במצב חדש. הנחתי לה אותו בחניה, ושמתי לה את המפתח על השולחן. היא היתה המומה.

היא לא ציפתה למחווה הזו. היא הודתה לי כל כך, שהרגשתי שעשיתי בדיוק את הדבר הנכון בזמן הנכון.

ככה עשיתי עם כל אחי. לא באותו סדר גודל, לא כולם היו נצרכים. אבל הכל היה בשקט-בשקט, אף אחד לא ידע על השני. זה היה מדהים – זה השתיק את כולם.

תקופה לאחר מכן, קיבלתי טלפון מהבן שלי. הוא מתעתד להתארס עם בחורה מקסימה מהארץ. הוא מגיע לביקור, ורוצה שאכיר אותה. התרגשתי מאוד. לחתן ילד זה משהו גדול, אבל בעיקר התרגשתי מזה שהוא התקשר אלי ואמר לי, במילים אחרות: את חשובה לי.

ציפיתי לו מאוד. התגעגעתי. הוא הגיע אלי, מלווה בבחורה נחמדה, שכבר בחיוך הראשוני שלה, ידעתי שהיא מהסוג שאני ממש מחבבת. פטפטנו מעט, ואז היא שאלה: "רגע, את אחות של...?", וכאן נקבה בשמה של אחותי הגדולה. מתברר שההורים שלה חברים טובים מאוד של אחותי ובעלה.

אבל כאן לא נגמר הסיפור. היא שמעה וידעה מכלי ראשון על המחווה שעשיתי לאחותי. היא רצתה כל הזמן לדעת מי האישה הזו שהתנהגה ככה באצילות...

הם התחתנו. היא נתנה לי יחס של כבוד והערכה, היא החזירה את הבן שלי לגור כאן בארץ, וכבר לאחר הלידה של הבן הראשון הם קנו דירה באזור שלי. "אני רוצה שתהיה לך נחת. מגיע לך", אמרה לי.

מה נשאר לי לומר?

היא החזירה לי את הילד הביתה.

אני צריכה יותר מזה?