בואו נלעג לאנשים בפומבי – ונרגיש טובים ומוסריים

אי שם ב-2003 ערכתי אייטם למגזין "רייטינג" על עוזי כהן, סגן ראש עיריית רעננה, שזכה לחיקוי בתוכנית בידור כלשהי, שלא נציין כאן את שמה מפאת כבוד האכסניה. מי שיודע יידע, ומי שלא – יבין מהטור הנוכחי אילו זוועות משודרות ב"עולם החופשי והנאור".

עוזי כהן לא מיהר להודות בכך, אבל בין השורות היה אפשר להבין שהוא נעלב ונפגע מהאופן בו הוצג באותו מקום – כקוף נבער ונלעג, בולס בננות, והכל בגלל מראהו השחום והעממיות הבולטת. זה היה כל "חטאו". הוא עלה לכותרות הארציות באותה תקופה, והחיקוי בדמותו (כולל לסגנון הדיבור שלו, שנבע מליקוי שמיעה) הלעיג אותו בעיני הציבור. היוצרים כמובן טענו "הוא איש ציבור, וזה חלק מהמשחק", התקשורת גיחכה והקהל הריע.

אני לא יודע עד כמה זה קשור, אבל בשורה התחתונה, שנים ספורות לאחר מכן (גם אחרי שהומלץ להעמידו לדין בגלל חשדות לעבירות בנייה בביתו, שבהמשך התבררו כלא נכונים בעליל) נפטר עוזי כהן מהתקף לב, בעודו בן 55 בלבד. הוא השאיר אישה וחמישה ילדים. יהי זכרו ברוך.

* * *

גם אם אין קשר בין מותו הפתאומי של עוזי כהן לבין כיכובו כמושא חיקוי נלעג, הרי שאותם חקיינים הרגו עשרות ואולי מאות אנשים שעדיין מסתובבים בינינו. מושאי החיקוי אמנם חיים ברמה הטכנית, אבל משהו בהם נותר מת, מצולק, פגוע, מחולל. בכל זאת, לקחו את דמותם, התרכזו בחולשות החיצוניות, הוסיפו קורטוב נלעגות בריבוע, ערבבו – והפכו אותם לבדיחה של המדינה, לפעמים פעמים בודדות ולפעמים במשך שנים ארוכות. יש כאלה שטענו שאינם מתרגשים מהחיקוי, אבל מולם היו לא מעט מפורסמים ואנשי ציבור אחרים שאמרו בראיונות משפטים בנוסח "שקרן מי שאומר שחיקוי כזה לא פוגע בעומק הנפש". משום מה, אני נוטה להאמין להם.

אז בואו נחשוב, מי אחראי לכל כך הרבה פיגועים נפשיים? מדובר בקבוצה מצומצמת יחסית של יוצרים ובדרנים "מוכשרים", שהכישרון שלהם הוא למצוא פגמים בזולת – ולהביא את זה למסך באופן אמנם יצירתי, אבל גם מרושע מאוד. מילא הם, אבל מה עם מיליוני הצופים שמולעטים בפסולת ה"תרבותית" הזו? איפה המצפון של אותם צופים, שמשמשים במקרה הזה כקהל מריע במופע גלדיאטורים שבו כולם נהנים, מלבד האדם המסכן שעומד במרכז הזירה? גורלו תלוי באחרים, הוא עלול להיפגע ולהינזק, אבל עבור האחרים הוא בסך הכל ניצב במרכזו של אירוע בידורי. מחר הם יוכלו להשתתף בהפגנה למען זכויות החיות, למען זכויות הפליטים מאריתריאה, למען אוכלוסיית צבי הים שנמצאת בהכחדה. אבל כשהם משתתפים באירוע בידורי שפוגע בנפשם של בני אדם שכל חטאם הוא שזכו להתפרסם – כל המוסר המעושה נדחק לצד. העיקר לצחוק.

אגב, אני הכי בעד לצחוק. גם לי יש הדרכים שלי לצחוק וליהנות מתוכן הומוריסטי (אגב, יש גם ספרים כאלה), אבל לא על חשבון אנשים אחרים. כשאני וגולן אזולאי המוכשר תכננו וצילמנו את סדרת "גולן עם העם" בהידברות דיגיטל, לא צחקנו על אף אחד. לא טמנו פח לאף אחד. לפעמים צחקנו על עצמנו, לפעמים זה היה מתואם עם המרואיין, אבל ההומור שם היה כשר ונקי. וזו הוכחה לכך שאפשר ליצור הומור שלא פוגע באף אחד. ויש עוד לא מעט דוגמאות: אמיר מויאל, אנדרדוס, ברדק ועוד. אגב, גם ערב משפחתי יכול להיות קורע מצחוק, גם ללא עזרים חיצוניים.

אבל הבאסה היא שהתרגלנו.

התרגלנו לצחוק על אנשים. התרגלנו להתנשא על חולשות של אחרים, כאילו לנו אין חולשות. כשהייתי בכיתה ד' או ה' היה ילד אחד שדי התעמרתי בו במשך תקופה, ועד היום כשאני רואה אותו ברחובות קריית שמונה, לבי נחמץ בקרבי. זו לא חכמה, זו לא גבורה. זו עליבות גדולה מאוד להיות חזק על חלשים.

אם יש בסביבתכם אנשים עם חולשות מסוימות, אל תמהרו ללעוג להם. הרי אם יהיה לכם ילד עם אותן חולשות בדיוק, גם אתם לא הייתם רוצים שיהפוך לבדיחה של השכבה. קל וחומר בתכנים שמגיעים למיליוני צופים, בזכות האופן ה"מקצועי" שבו הם שותים את הדם לדמויות שונות. בואו נימנע מזה, בואו לא נהיה הקהל המריע בקרבות הגלדיאטורים. בואו נהיה בצד של הטובים.