דרך חור הגרוש: אני רוצה לתת לה גם קצת אמא

אמא, את מקשיבה? היום בכיתה החליפו מקומות, והמורה הושיבה אותי ליד... בהפסקה היו בנות ש... בשיעור לאחר מכן, כעסה המורה ואמרה ש... ואז, בחזור הביתה... ואז... מה את אומרת, אמא? את מקשיבה בכלל?!

אני נוחתת למציאות באחת ומתביישת להודות, שאין לי מושג מה נאמר בעשר הדקות האחרונות ליד אוזני הלא קשובות. איבדתי את הריכוז מזמן... בתי המתוקה נואמת ונואמת, ואני... אוי, כמה אני עייפה, אין לי כוח להקשיב ולהתמצא בכל פרט. ראשי טרוד, ובתוכו מתקיים פטפוט בלתי פוסק של מחשבות, משימות, דאגות... והיא, שתהיה בריאה, לא גומרת לדבר ולספר ולתאר...

עכשיו היא מתבוננת בי בעיניים יפות ומאוכזבות ואומרת: בכלל לא הקשבת לי, אמא. דיברתי לעצמי... בבושה גדולה אני אומרת: "את צודקת. סליחה. אני עייפה כל כך. אלך לנוח כמה רגעים, ונשב לדבר. אני רוצה לשמוע הכול מהתחלה". אני פורשת למנוחה, אבל לא מצליחה להניח למה שארע זה עתה. בתי נותנת לי מתנה יקרת ערך – משתפת בפיסות מחייה – ואני, במקום להודות על התשורה ולקלוט אותה באוזן חפצה, מקלה ראש ומחפשת נתיב בריחה.

ברור לי שאם אקשיב לה, באמת ובתשומת לב, היא תפנים שהיא ראויה. זכאית ליחס, להאזנה, להכלה, להתבוננות משותפת ברגשות ובתחושות הגודשות את נפשה. אם אקשיב לה, היא תדע יום אחד להתחיל להאזין לעצמה, בשקט, ואולי לא תזדקק לכל כך הרבה מלל... היא תמצא בתוכה איים, לגונות של הקשבה, ותהיה החברה הכי טובה של עצמה. אם אקשיב לה, היא לא תצטרך לחפש שאריות של תשומת לב בחוץ, לא תבקש קרבה במקומות זרים ורחוקים, כי יש לה בית ואוזן קשבת. יש לה אמא עם לב שומע, שרק רוצה להקשיב ולשמוע את שיש לה להשמיע.

אמא. אני חושבת על אמי שלי. זו, שתמיד השתדלה ועשתה כמיטב יכולתה, כמיטב הבנתה. דרך ארוכה עברנו, אמא ואני. כל אחת לחוד ושתינו גם יחד, והגענו לישורת של קרבה שממלאת אותי בחיים ובעוצמה. מכוחה של אמי אני ממריאה לשמים, נוטלת סיכונים ועומדת באתגרי החיים המתישים, מתוך ידיעה שיש לי חוף מבטחים, מקום לחזור אליו גם אם אכשל, גם אם הניסיון לא יצלח. יש לי אדמה לנחות עליה ולהניח בה נפש עייפה ועין דומעת. יש לי מצע מנחם, שבו אוכל להתנחם. אמא היא חוף מבטחים, אבל גם בסיס בטוח, כזה, המאפשר להתמלא בכוח מחודש ולצאת לדרך פעם נוספת. לעוף קצת יותר גבוה...

אמא שלי היא אדמה. אמא שלי היא שמים. בעצם, היא גם אדמה וגם שמים וכל המרחב שביניהם. אמא שלי היא עמוד הענן המסוכך עלי בלכתי במדבר הארוך, מספק לי צל ומיישר לי את הדרך. אמא שלי היא עמוד האש הלוחם באויבי ומניס אותם בבושת פנים. אמא שלי היא האוכל הטעים שנשלח במסירות, הפינוקים, הטלפונים הדואגים, האחריות שהיא לוקחת, המסירות האינסופית, התפילות, הדמעות, התקוות... אמא יש רק אחת, ואין לה תאריך תפוגה. אני צריכה אותה תמיד, ולתמיד.

אמא אחת יכולה לעשות מה שמאה מטפלות לא תצלחנה. לפעמים אנחנו, כאימהות, נוטות לחשוב ש"זה גדול עלינו", ועם הילד הזה צריך עזרה מקצועית, ורק אשת טיפול אמיתית תוכל להושיע. כמה חבל. ההקטנה העצמית – בטעות יסודה. אמנם, לפעמים צריך להיעזר, אבל לא לוותר בשום פנים ואופן על הליווי הצמוד, על האימהות, על התפקיד המקודש, שאין לו אח ורע בכל העולם כולו.

אני מתנערת וניגשת לבתי. רוצה להעניק לה קצת אמא...