צבי יחזקאלי על תהליך התשובה וניקוי החמץ הפנימי: "יש דברים שמקומם לא איתי לשנה הבאה"

ליל הסדר בשנה שעברה. בתוך כל ההמולה של הסעודה, האכילה בהסבה והלחץ של הכזיתות, התחלתי כבר להסתכל לעבר השנה הבאה. כן, ממש לפני שנה, משהו בפנים אותת לי שאת הפסח הבא אעשה אחרת. אני הולך לבער עם החמץ כמה עניינים שבדרך כלל מלווים אותי כל פסח. תמיד אומרים שאת החמץ האמיתי מנקים מהלב ומהמידות. אני עושה את זה כל שנה, אבל אני מנקה, שם בארון, מוכר אותו לגוי ואז בסוף הפסח מחזיר את הכל… הפעם אני מבער. יש דברים שמקומם לא איתי לשנה הבאה. אני כבר מזהה את מוצרי החמץ הללו בחושך בתוך הארון של החמץ. זהו, בתקווה שאור האמונה יאיר בי ובשנה הבאה הם לא יהיו קיימים; לפחות לא בגודלם התפוח והמוחמץ.

הראשון הוא חמץ ההחמרות. לעתים הן מגיעות מהצד הטוב וגורמות לי להתעלות ולהתחבר. להבין יותר שזו הדרך לקבל את האור. ראה שבת, יום טוב ושאר הלכות היום יום. מצד שני, כשנכנסים לאזורים המעורפלים של המציאות, אזי ההחמרות מקבלות צד לא ממש נעים; בעיקר כלפי הסובבים. כאן אני לא מסתפק בערפל אלא דורש תשובה ברורה. בשנה החולפת מצאתי כמה החמרות, שלא רק גרמו לי לכעוס על הסביבה ולא להתקרב לשמיים, אלא אפילו להרחיק את הסביבה מהעניין הגדול שקיים כאן והוא: הנס הגדול שיצאנו ממצרים והאמונה שיותר לא נחזור לשם. השנה החלטתי לעשות סדר בחומרות. מה אני מחמיר לעצמי ומה אני דורש מהסביבה? אולי יש איזה ילד קטן בתוכי שרוצה להוכיח לעולם שהוא 'סופר דוס' והוא מעל כולם. זה קורה כמעט לכל בעל תשובה, העניין הוא להצליח לרדת מזה בנחיתה רכה. החומרות עלולות לבוא מגאווה. אני טוב יותר. בואו תראו מה זה ניקיון פסח מהסיירת… אני נקי יותר מכולם. האומנם?

אחד ממוצרי החמץ הנלווים להחמרות, בעיקר לקראת פסח ובכל השנה באופן סדיר הוא הכעס. מעין מידה שעדיין לא מצאתי בה את האמצע אז כנראה שגם היא צריכה לעבור ממחלקת מכירת חמץ היישר לביעור חמץ. אין קצת כעס – יש או כעס או לא. ישנה גם האפשרות שמציע רבי נחמן – אם כבר צריך להראות כעס אז תציג כעס ובפנים תהיה בתדר אוהב ורגוע. בקיצור לא באמת לכעוס. זה חמץ ידוע, שבסיסו כמו קודמו גאווה ורצון לשליטה. הכעס מופיע כשהאמונה נחלשת ואני מחפש שליטה. ברגע שאני מנסה לשלוט במציאות והיא איננה מגיבה כפי רצוני, עולה הכעס. ברגע שהסובבים אותי אינם מתנהגים כפי שציפיתי, בעיקר אם הם ילדים קטנים, זה מכעיס. הכעס הוא תוצאה של חוסר תקשורת ביני לבין המציאות הפנימית שלי. זה גדל ומתנפח ויוצא בדיוק בזמן הלא נכון. זו ההחמצה של העניין. אני מרשה לעצמי לדבר על כעס, להציג כעס, לספר לה' יתברך על הכעס, אבל אשתדל לא לכעוס. גם זה יוצא מהארון לאש. די. עושים סדר.

עוד מוצר שמצוי זה כמה שנים ועובר משנה לשנה הוא עניין המטרה המדויקת של פסח. עיקר המצווה זה "והגדת לבנך ביום ההוא". כדי שאני אגיד לבני, אני צריך להפנים את העובדה שליל הסדר הוא נתינה. אני עובר למצב נתינה. בשונה מיום השבת, בו תנועת הילדים בזמן הקידוש והסעודה אינה עולה בקנה אחד עם כוונות המקובלים והנשמה היתרה – הפעם זה החג שלהם. מותר להם. ואני צריך לעניין אותם. לספר להם, אפילו להמחיז. בשנים הקודמות הלכתי עם ההבנה שחייב כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. אחר כך עברתי ל… לראות את עצמי… והשנה אני רוצה להיות בנתינה לילדים. מתוך אותה ראייה של עצמי, מה שהכי טוב לי זה לתת. הלילה הזה מאיר יותר מכל את אור האמונה ואני ממש רוצה שזה יעבור לילדים שלי.
אשתדל לשבת בהסבה על כריות ופופים נעימים. ההגדה שאחזיק תהיה פשוטה ומלאה בציורים במקום בפירושים. ככה זה סדר של ילדים. פשוט מסופר טוב, לא עמוס, נעים ובעיקר חודר אל הנשמה.

אחד הזיכרונות העמומים שלי בתור ילד מליל סדר אצל הסבא הבבלי שלי היה קשור לאכזבה. בזמן שכל הילדים בעולם מחפשים אפיקומן שהוחבא מבעוד מועד, מנהג העיראקים (לפחות אצלנו) היה דווקא להדביק אותו לגב של אחד הילדים כאילו היה זה תרמיל או שק.
תמיד לא הבנתי מה העניין הזה של אותו ילד עם אפיקומן על הגב. התובנה הגיעה כמו תמיד מאוחר ובסגירת מעגל. את רעיון ההצגה וכישורי המשחק המציאו כנראה מאות שנים אחורה. אותו ילד היה חומק החוצה, נוקש על הדלת ומדמה יהודי שזה עתה יצא ממצרים. הילדים היו מתאספים סביבו, שואלים אותו שאלות והוא היה עונה שהוא בא ממצרים ועולה לארץ ישראל. ממש דמות מההגדה שקפצה לליל הסדר.

השנה אני שם את האני בצד והולך על נתינה בסגנון משחק יותר מעודכן לילדים של היום. הכנתי ג'לביה, שק מלא מתנות ושאר אביזרים. אנסה לגייס את כל כישורי המשחק עבורם. להוציא את הרצון לקחת וליהנות ולהעביר גם אותו למחלקת ביעור חמץ.
כבר עכשיו עולים לי עוד מוצרים מאותו ארון. אבל העיקרון ברור. אקח את הדף הזה איתי לסדר להזכיר לי מה חשבתי לפני. אור האמונה יגרום בעזרת ה' לילדים לרצות להישאר, להאמין שככה זה: אם צועקים ומתפללים לה' יתברך אפשר להיגאל. ההדגמה חשובה והיא העניין.
מטרות לא בשמיים לעתים מקרבות לשמיים יותר מכל דבר אחר. אני יוצא לחפש את ההגדה המצוירת ולחשוב על סיפורי ביניים. הרי סיפורי המעשיות של רבנו הם אלו שקרבו אותנו אליו. הסיפור מגיע ישר אל הלב . זו המטרה וזה האתגר. הרי בנך לא פראייר, הוא רוצה סיפור עם עניין עם לב ועומק. זכותו, זה הלילה שלו ושלהם. וגם הילד הקטן שבתוכי מחכה לזה. בהצלחה לכולם, ושנזכה לספר כל הלילה ביציאת מצרים.