סיון רהב מאיר חוזרת לפסח הראשון שלה באיטליה: להפוך את ההיסטוריה לביוגרפיה

שבוע מטוב מאיטליה. במהלך מסע ההרצאות כאן, בשבת בבוקר, שמעתי את הרב הראשי של מילאנו, הרב אלפונסו פדהצור ארביב. הוא דיבר על הספר החדש שהתחלנו לקרוא בשבת, ספר ויקרא:"איך מתחיל ספר ויקרא? 'ויקרא אל משה וידבר ה' אליו'. לפני כל ההוראות והמצוות, אלוקים קורא למשה. משה מקשיב, שומע, מאזין לקריאה.

"פרשנינו אומרים שבמילה הראשונה, 'ויקרא', יש מסר חשוב לכל אדם: בכל עת ובכל שעה, אלוקים קורא גם לנו. הוא דורש מאיתנו להשתפר, להתקדם, למלא את שליחותנו בעולם.

"זו לא קריאה מפחידה, זו קריאת עידוד. קריאה שנותנת כוחות. שמזכירה לנו לא להקשיב רק לכל הקולות שבחוץ, אלא לקול הפנימי. פתיחת ספר ויקרא היא זמן מתאים לכל אחד ואחת לשאול את עצמו: האם אנחנו שומעים את הקריאה?".

המצב

"אבל מה דעתך על המצב?", שאלה אותי הלילה מישהי אחרי הרצאה בבית הכנסת ברומא. "לא דיברנו על המצב".

ואמרתי לה שדיברנו רק על המצב: הרי פתחנו בשער טיטוס, שבו רואים את עם ישראל מובל לרומא, עם הכלים של בית המקדש, אחרי חורבן הבית. הם ברומא חיים לידו אבל עבורי, לבוא אלפיים שנה אחרי החורבן מביתי שבירושלים ולראות אותו - זה מרגש מאוד.

דיברנו גם על האויבים שלנו בכל הדורות, ששמחים לראות אותנו הורסים לעצמנו. הרי עמלק הגיע לתקוף אותנו במדבר כשהיינו מפולגים וחסרי ביטחון. ממש כמו שנסראללה שמח כל כך לשמוע לאחרונה את החדשות מישראל. אבל בסופו של דבר, הם תמיד ירדו מעל בימת ההיסטוריה, בעוד אנחנו כאן, ובגדול.

ודיברנו המון על חג הפסח המתקרב. על ההגדה של פסח, שהיא רפורמה מהפכנית שכולם מסכימים עליה: יציאה מעבדות לחירות, במסלול שמתחיל במצרים, ממשיך להר סיני ומוביל לארץ ישראל.

דיברנו גם על כך שרוב ככל היהודים בארץ ישראל חוגגים את פסח בשמחה (93% לפי אחד הסקרים!). זה לילה שמזכיר לנו את הסיפור הגדול של כולנו, את האחדות סביב הייעוד המשותף, אחדות שבעומק הדברים - גם כשהכול נראה סוער - היא חזקה יותר מכל מחלוקת.

רק אחר כך יצאתי לשמוע את החדשות מישראל. אבל נדמה לי שבערב הזה באיטליה, דווקא דיברנו על המצב.

סגרתי מעגל

הייתי נערה צעירה שהתחילה לשמור כשרות. ואז פסח הגיע. ההורים היקרים שלי חשבו שיהיה לי הרבה יותר קל לשמור על פסח כשר כהלכתו אצל הדוד המסורתי שלי, עמוס גואטה, ברומא. וכך הגעתי לחג אל עמוס וסמדר והבנות שלהם, אל הקהילה היהודית של רומא, ואל בית הכנסת הטריפוליטאי שלהם, "בית אל". ליל סדר מלא במנהגים, ולמחרת – עוד ליל סדר, יום טוב שני של גלויות. פסח ראשון בחיים בלי חמץ, שבוע שלם.

והנה חזרתי לשם אמש, להרצאה גדולה, בדיוק באותו בית כנסת. זה ממש לא היה בתוכנית של אותה נערה מהרצליה, לתת יום אחד שיעורי תורה.

אז פתחתי ואמרתי לאנשי בית כנסת "בית אל" קודם כל תודה, על אותו פסח ראשון, לפני 25 שנה, ואמרתי שזה בדיוק הסיפור של פסח. להזמין, לארח, לצרף.

הרב יונתן זקס אמר פעם משפט מקסים: "המטרה שלנו בפסח היא להפוך את ההיסטוריה – לביוגרפיה". לחבר את עצמנו, וכמה שיותר אנשים נוספים, לסיפור המשותף הגדול.

לצעוק!

הרגע הזה לא יוצא לי מהראש: אלפי נשים היו בבנייני האומה באירוע ושמו "אזמרה", לפני כמה ימים. הזמרות יובל דיין, דין דין אביב, ריקה רזאל ורוחמה בן-יוסף שרו את השירים הכי יפים שלהן. אבל אז רוחמה ביקשה לעצור. "בואו נצעק", היא אמרה. "פשוט נצעק".

היא הסבירה שביציאת מצרים, כשהכול היה נראה תקוע, כאשר שום פתרון לא נראה באופק, הגאולה התחילה כשעם ישראל פשוט הרים עיניים לשמיים וצעק לאלוקים. זו הייתה צעקה שמעל למילים. צעקה שמשמעותה די כבר, אנחנו לא יכולים יותר, תוציא אותנו מהמצב הבלתי אפשרי הזה.

הצעקה הזו נשמעה היטב. הרי כך נקרא בשבוע הבא בהגדה של פסח: "וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹוקי אֲבֹתֵינוּ – וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קוֹלֵנוּ". רבי נחמן מברסלב כותב שזה אחד החלקים החשובים בהגדה, ובחיים בכלל. לדעת לצעוק.

אז צעקנו. בהתחלה זה היה מביך מאוד. אחר כך קצת מביך. ואחרי כחצי דקה, 3,000 נשים צעקו ביחד מכל הלב. על עצמן, על עם ישראל, על העולם. צעקה שמהדהדת לי בראש עד עכשיו, הרבה אחרי שהערב נגמר.

חמץ

תשמעו רעיון של הרב מיכי יוספי:"זו תקופה שבה אנחנו מנסים לסלק מהחיים את החמץ. חמץ הוא גם ראשי תיבות של חייב, מוכרח וצריך. אנחנו כל הזמן עושים דברים שאנחנו חייבים, מוכרחים וצריכים.

"פעם בשנה מגיע פסח ומזכיר לנו לסלק לשבוע שלם מחיינו את החמץ, ולהתמקד במצה – במה שאנחנו שואפים, בחלומות שלנו, באמונות שלנו, במה שקדוש ויקר לנו. לא להתמקד רק באילוצים חיצוניים אלא במשהו פנימי משלנו.

"עבד הוא מי שעושה רק מה שדחוף. בן חורין עושה גם מה שחשוב".

עכשיו אפשר להמשיך לנקות