לאפרת ברזל יש חיבור מיוחד לחג הפסח

זהו דיון עתיק שנים כאן, והוא מתחיל לעבור. התבגרתי.

אני הרוחנית והמחפשת לילות סדר שיורידו את הירח המלא של ט"ו בניסן להיות חלק מקישוטי השולחן החגיגי של ליל הסדר,

והוא, הארצי, הליטאי, הרגוע, ההגיוני, לובש את הקיטל, שואל אם גיהצתי אותו, נותן מחמאה על המיני-בוקטים הקטנטנים שפיזרתי לכל סועד ליד הצלחת של עצמו, עיצוב אביבי,

בודק אם המוטיב הזה של זר אישי קטנטן לא חוזר על עצמו משולחן לשולחן. אם זכרונו אינו מטעה אותו זה הופיע גם בעריכה לכבוד ערב ראש השנה, רק בביטוי של קעריות של דבש אישיות. אני עונה שכן, ושכל הכבוד על הזיכרון, שואל כמה כיסאות עם אופציה להסבה מצאתי ברחבי הבית, משווה עם מספר הבנים בני המצווה, ומתחיל לקרוא את ההגדה.

אני מצטערת. אני כבר לא בגיל של מתנצלת. אני אדם רגיש ופגיע. אני אוהבת להתעלות. אני בוכה בתפילות. אני מצטערת עם השכינה על כל יהודי שלא אוכל בפסח מצה. זהו. זה המצב.

מי שלא רוצה, שלא תהיה חברה שלי.

העולם האדיש, המהיר, המחוספס, הבלתי זהיר, הדורס, העובר הלאה, השולח מיליון סרטונים, לא מתחבר אלי. אני לא יכולה עם הקצב הזה. אני חיה בחול המועד כל השנה.

אני עושה רעש, אבל שקטה אחר כך יומיים.

אני מגוונת בסוג הפרחים. ככה תדברו אלי.

כזו נולדתי. וכזו אני מתכוונת להישאר. אל תוציאו ממני באף סדנה, חמץ שהוא בשבילי לחם אושר, דמעות שהן מצה של מיצוי עצמי.

זה הצוף שלי. ממנו חזרתי בתשובה ואיתו אני מתכוונת להמשיך לנסוע לגליל.

אבל מה לעשות שלא תמיד יש לאנשים סביבי סבלנות לליל סדר מלא אורות וצלילים מתוגברים של והגדת לבניך, בוא נעשה להם מופע של מכות מצרים, אתה תהיה פרעה ואני, אני אהיה מרים הנביאה, הנה, קניתי תוף,

הנה עשיתי עוף. זה לא עובד. זה פשוט לא עובד.

וכל שנה אני יכולה להתאכזב מכמות ההכנות, בניית הכלים לאורות, וליל סדר, נחמד, רגוע, לפחות, וזה כן שמור לי, תמיד כשמגיעים לקריעת הים, והחלק של נשמת כל חי מופיע, כולם יודעים שזה החלק, לא משנה של מי התור לקרוא בהגדה עכשיו, זה החלק שאני קוראת. לאט. בסבלנות. בכוונה. תחילה. חכו.

יוצאים ממצרים. זה לוקח זמן.

חכו.

אה, וגם, עוד משהו קטן שכבשתי, ואני באמת לא פותחת את זה יותר לשיח, כולם, כולם, מי שרוצה, עם הגדות של פסח של ר' חיים קניבסקי זצוק"ל שנתנה לי במתנה הרבנית קניבסקי זצוק"ל, אחת מהן, עם הקדשה פרטית שהיא כתבה לי באריכות. אף שכל ההגדות נראות אותו הדבר, הכרך הזה הוא רק שלי, כל שנה אני קוראת שוב ושוב ושוב את ההקדשה שהרבנית כתבה לי, מנתחת כל מילה, נעצרת, חוזרת שוב, מייקרת פירורי מצה משנה שעברה בחריץ של הכריכה, ומעבירה במוחי מחשבה על כמה "פירורים" היא מילה יפה, ואיך ברגע, מחמץ מפורר שלילי שאני מסלקת כבר כמה שבועות ממגירות, פירור הופך בלילה הזה למהלך חיובי של ניראות.

בשנים האחרונות קרה לי משהו טוב. אולי זה היה הרב דב יפה, זצוק"ל, כולם חיים בי בלילה הזה, קמים לתחיה, הרב דב יפה זצ"ל שכל השנה היה נראה לי כמו אליהו הנביא, שזכינו לעשות במחיצתו בחייו, כמה לילות סדר.

בשנים האחרונות קורה לי משהו טוב.

מה?

אני מאפשרת לי לאפשר לכולם להיות. מעין תהליך גדילה שכזה.

את רוצה להיות ירח מלא ולהאיר, תהיי. אתה רוצה ללבוש קיטל ולהקריא, תקריא. מאחורי הפיות השחים, צריכה להתבסס כוונה. לפני שבאות מילים.

וזה מדהים לראות כל חירות מחדש, איך דווקא כשאת מאפשרת לדרכי האמונה של האחר להיות, את הופכת לזוכה מספר אחת הזאת.

השנים חולפות ובשקט בשקט אני מודה לו. לבעלי. להגיון שלו. לחכמה. לשמירה שלו עלי.

זה לא שאני ממהרת להגיד לו את זה, כן? אבל יש משהו בדרך התשובה שלו, נכון יותר.

דרך התשובה שלו, הרגועה, היסודית, המאוזנת, מוכיחה את נאמנותה, חוצה דורות, מגדלת בית יהודי אמיתי, מתיישבת לליל סדר, שבו הכל בסדר, מחייך נינוח, ונעים. השמש זורחת בבוקר למחרת, שמש של שמש שזורחת מהחלון על שאריות היין בגביע של אליהו, שולחן שהיה אתמול יותר נקי, וזיכרונות ילדות טובים של עוד שנה, שהילדים שלנו חיים עליהם כבר כמעט שלושים שנה.