מהי התמכרות, ועל איזה רקע היא מתפתחת?

התמכרות מתארת מצב של תלות נפשית, ולעיתים גם גופנית, בחומר – כמו למשל התמכרות לשוקולד, לקפה או לגלידה; או בפעילות מסוימת – כמו מחשב, קניות או עבודה. ההתמכרות מתאפיינת בהתנהגות כפייתית, שממשיכה להתרחש גם כאשר יש לה השלכות שליליות על אורח חייו של המכור, ובאה על חשבון צרכים חשובים אחרים, נפשיים או גופניים.

לדוגמה: כאשר אדם צורך כמות גדולה של קפה, וממשיך לעשות זאת באופן כפייתי על אף שהוא מודע לכך ששתיית הקפה פוגעת בבריאותו – כנראה מדובר בהתמכרות. כאשר אדם עסוק במשך שעות רבות מדי בעבודתו, באופן כפייתי, מבלי להקדיש זמן למשפחתו ולחבריו, למרות שהוא מודע לפגיעה שנגרמת בעקבות אורח חיים זה בתא המשפחתי שלו או בחיי החברה שלו – כנראה מדובר בהתמכרות לעבודה.

כאשר אדם מכור, הוא עלול להמשיך בכפייתיות לבצע את אותה פעולה שאליה הוא מכור, ומאומה לא יעצור אותו. אירועים, התרחשויות, אמירות, ואפילו תוצאות מוכחות בשטח – לא יגרמו לו לשנות את דרכו, והוא אפילו לא יבחין בתמרורי האזהרה שיהבהבו וינסו להתריע בפניו על ההשלכות שישנן להתמכרותו.

הבעיה החמורה ביותר בהתמכרות נעוצה בעובדה שהמכור מאבד את הפרופורציות. לדוגמה: אדם שותה קפה בבוקר, ובדיעבד הוא מגלה – שבאותו הבוקר הוא היה ערני במיוחד, והצליח לתפקד היטב. האם ישנו קשר בין כוס הקפה שהוא שתה ובין הערנות שחש? יתכן מאד שבמידה מסוימת. כלומר: יתכן שכוס הקפה תרמה לערנות שלו, ושיפרה את התפקוד שלו במידת מה. אולם האם ניתן לזקוף את כל מה שהוא עשה באותו הבוקר – לזכותה של כוס הקפה? ודאי שלא!

ובכל זאת, האדם המכור מאבד את הפרופורציות. בחוויה שלו, כל ההצלחה שחווה באותו בוקר – נזקפת לזכותה של כוס הקפה, ועל פי תפיסתו, בלי כוס הקפה הזו – הוא לא היה מצליח לתפקד כלל!

גם אם אותו אדם לא היה מכור, יתכן שהוא היה מחליט לשתות גם למחרת היום כוס קפה בבוקר, בכדי לשפר את ערנותו. אולם מבחינת המכור, אין כלל שני צדדים למטבע: הוא מוכרח לשתות את הקפה, כי אם לא – הוא לא יצליח לתפקד! וכך, המכור נאלץ לשתות בכל יום יותר ויותר קפה, כדי לאפשר לעצמו להיות ערני, משום שעל פי תפיסתו – רק הקפה הוא זה שיכול לאפשר לו לשמור על ערנות ולתפקד כהלכה!

גם אם המכור יבין ששתייה של כוסות קפה רבות ביום פוגעת בבריאותו, הוא לא ימנע מכך... משום שעל פי תפיסתו, פשוט אין לו ברירה! האם הוא יכול לוותר על התפקוד היומיומי לחלוטין ולהתנזר מקפה? כך, למרות שהוא מודע לנזק שהוא גורם לעצמו, הוא ימשיך לשתות עוד ועוד כוסות קפה, בלית ברירה, בכדי לאפשר לעצמו ערנות ותפקוד מינימלי במהלך היום...

ניתן לומר שאצל האדם המכור, ישנו מאבק בין הרצון להתנתק ממקור ההתמכרות – בשל הכרה בסכנות הבריאותיות שהוא מביא עמו, למשל, ובין מה שנחווה בעיניו כצורך עז דווקא להתמסר למקור ההתמכרות – בשל התרומה המשמעותית והקריטית שלו לשגרת חייו.

בהיבט עמוק יותר

בהיבט עמוק יותר ההתמכרות נתפסת כיצר הרס עצמי, וכדחף חזק  לחזור אל ה"אין",  אל מידת העצלות, אל תכונות שמתאימות לתינוק שהוא כגמול עלי אמו.

בשלב הראשוני הזה בהתפתחותו של האדם, אין לו כל עצמאות. ואת התחושה הזו, של חוסר שליטה, וחוסר יכולת לבחור באופן עצמאי את דרך הפעולה שלו – הוא משחזר, בניסיון לחזור, כביכול, אל צורת החיים הראשונית ביותר.

לכן, כשאנו רואים אנשים מכורים, שפועלים בצורה בלתי אחראית, ואפילו בצורה שמסכנת אותם – עלינו לזכור כי אין הדבר מעיד בהכרח על היותם בלתי אחראיים, שכן לעיתים מדובר ביצר הרס עצמי שהם לא יודעים איך לשלוט עליו.

כמובן, חשוב שנבין: לאף אדם אין היכולת לשחזר את המציאות הראשונית הזו, שאליה נפשו שואפת ברבדים מסוימים. מדובר כמובן באשליה שמתפתחת בנפש, וגורמת לאדם לחתור אל עבר יעד שאותו לעולם לא יוכל להשיג, בניסיון לשחזר תחושה ראשונית שלא יוכל לחוות שוב. בעוד התחושה הראשונית הזו הינה תחושה מיטיבה וחיובית, הרי שניסיונות השחזור שלה הינם בדרך כלל שליליים במהותם, ועלולים לפגוע במציאות חייו הנוכחית העכשווית של האדם.

תופעה דומה אנו יכולים למצוא אצל אנשים שחותרים באופן בלתי מודע להשגת יעדים אותם הם יודעים מראש שלא יוכלו להשיג. למשל: הם מנסים להתקבל למקום עבודה, שברור להם שלעולם לא יוכלו להתקבל אליו. אילו ננסה להבין את התהליכים הפסיכואנליטיים שמתרחשים בנפשם, נוכל לומר שהם חותרים להרגיש את תחושת החולשה וחוסר האונים, שגם היא תחושה ראשונית שהנפש חותרת לשחזר אותה. כמובן, גם במקרה זה מדובר בניסיון שלעולם לא יצלח, שכן בשונה מהמקור המיטיב, החיקוי אינו מביא כל תועלת אלא עלול לפגוע בתפקוד העכשווי של האדם.

אנשים אלו, לעיתים קרובות, לא יתמודדו במצבים של קושי, אלא יברחו מהתמודדות וימהרו להכריז על כישלון, שמהווה מבחינתם ביטוי לחולשה ולחוסר אונים אותה הם מבקשים לשחזר, כתינוק התלוי באמו.

מאותה סיבה, הם לא יצליחו להנות מתחושת הצלחה ועצמאות, כמו משפחה חמה ותומכת, עבודה מסודרת, קורת גג, וכיוצא בזה. כל האלמנטים הללו, המהווים מדד ליציבות ולעצמאות – מחבלים בניסיונם של אותם אנשים לשחזר דווקא את התחושה ההפוכה: תחושת חוסר האונים והחולשה.

אם ננסה לרדת לשורש הבעיה, ולהבין מדוע אנשים מסוימים סובלים מניסיון לשחזר תחושות ראשוניות של חוסר אונים או חוסר שליטה – נוכל לומר כי לפחות בחלק מהמקרים הגורם הינו עודף פינוק בילדות.

בל נטעה: מעט פינוק מדי פעם, לא מזיק לילד, ואדרבה: הוא יכול לתרום לחוסנו הנפשי ולביטחונו העצמי. אולם עודף פינוק, ובעיקר פינוק מתמיד, שמשמעותו: הענות מיידית לכל בקשה של הילד וניסיון למלא כל רצון שלו – פוגעת בילד הרבה יותר מכפי שהיא תורמת לו. חשוב לקשר ולהתלות את ההיענות לבקשותיו של הילד – באתגרים מתאימים בהם יוכל לעמוד, כאשר את מבוקשו הוא יקבל לאחר שיתמודד באופן ראוי עם האתגרים הללו.

כאשר אנו מלמדים את הילד, כי יוכל לקבל את מבוקשו, אולם יהיה עליו לפעול למען השגת מטרותיו – אנו מקנים לו את יכולת ההתמודדות, ומלמדים אותו להשתחרר מתחושת התלות, ולפתח תחושת עצמאות שמתאפיינת בהשגה עצמית של המטרות והצרכים שלו, אחריות וגישה בריאה, של "אנסה להשיג מה שאפשרי וארפה היכן שלא אפשרי", בבחינת: "אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני". בדרך זו, אנו יכולים גם ללמד אותו לחוש את תחושת הסיפוק והגאווה העצמית, שהיא גאווה חיובית כמובן, בעקבות עשיה יעילה. כך ילמד הילד כי עמידה באתגרים ובחירות נכונות בחיים – הם אלו שיוצרים בסופו של דבר חיים איכותיים, טובים ומספקים.