ניצול השואה מרגש: "חוויתי שרשרת ניסים, אין הסבר לכך שנשארתי בחיים"

ילדון מבוהל, בקושי בן עשר, מתגורר אצל סבתו ומנסה בכוח למצוא דבר מאכל עבורו ועבורה; ילד קטן שנשלח אל מחנה העבודה ומועסק בעבודת פרך; נער צעיר שנלחם כדי לקבל פרוסת לחם שתעזור לו לשרוד יום נוסף בתנאים לא תנאים.  

כשיצחק וולטר חוזר כמעט שמונים שנים לאחור ומתאר את שנות ילדותו בצילה של מלחמת העולם השנייה, עולות בו תמונות קשות לתיאור ובלתי פשוטות בעליל. הוא רואה את עצמו נמלט ובורח, מזנק אל הרכבות, מנסה להילחם על חייו, וכל זאת בהיותו ילד צעיר כל כך, בודד בעולם וללא אף אדם קרוב שיתמוך בו .

ובכל זאת, למרות הזיכרונות המצמררים, ומשפחתו שנכחדה כולה בשואה, הוא מעולם לא הסכים לשתוק. "מאז שהסתיימה המלחמה קיבלתי על עצמי לספר את סיפור חיי, כדי שאנשים ידעו את כל מה שעברנו", הוא מסביר את מה שגורם לו גם כיום בגיל 91 לעבור בין בתי ספר, מועדונים ומתנ"סים, למסור הרצאות ולשתף בסיפור חייו. "אני לא מוכן לנוח", הוא מבהיר בעת שחוזר לאחור ומשתף בסיפורו המצמרר והניסי.

שרשרת של ניסים

יצחק נולד בסוף שנת 1931 בעיר סגד הנחשבת לשנייה בגודלה בהונגריה, ובגיל צעיר מאוד עבר עם הוריו להתגורר בעיירה פאפא, שם הייתה קהילה חרדית גדולה. עברו עליהם מספר שנים ברוגע ובשלווה, עד שאימו נפטרה ממחלה קשה. יצחק הקטן עבר להתגורר אצל דודו, שם שכר הדוד לבתו וליצחק אומנת גרמניה שטיפלה בהם במשך כשנתיים. הודות לאומנת רכש יצחק את הגרמנית העסיסית ששימשה אותו בהמשך ואף הצילה את חייו במהלך שנות המלחמה.

"לאחר כשנתיים חזרתי אל אבא שלי שבאותה תקופה התחתן מחדש", ממשיך יצחק לספר, "ובאותן שנים אשתו של אבי ילדה את אחי הצעיר ממני בתשע שנים. במשך שנים ספורות חיינו כמשפחה קטנה ומאושרת, עד לשנת 1942, אז גייסו ההונגרים את אבי לפלוגות עבודה שפעלו כחלק מהצבא ההונגרי ולקחו אותו אל החזית ברוסיה. רק מאוחר יותר שמענו עד כמה שהתעללו בו וביתר היהודים שגויסו. במשך שנים ציפיתי וקיוויתי שאבא יחזור, אך לצערי הוא לא שרד את המלחמה והיה אחד מתוך 42,000 יהודים שמצאו את מותם בגדודים אלו במהלך מלחמת העולם".

ואז הגיעה הפעם הראשונה בה נצלו חייו של יצחק: "מכיוון שאשתו של אבא שלי נשארה איתי ועם אחי, ללא כל פרוטה או מקור פרנסה, היא פנתה לסבתא שלי שהתגוררה בסגד וביקשה שתיקח אותי לביתה, כי היא לא יכולה לפרנס אותי. כך עברתי לסבתא, ורק אחרי שהסתיימה המלחמה הבנתי שהודות לכך נצלו חיי. כי זמן קצר מאוד לאחר מכן הועלו כל תושביה היהודים של פאפא על רכבת לאושוויץ, כולל אחי ואשתו של אבי, ונרצחו שם בידי הגרמנים".

(צילום: shutterstock)

ומה היה איתך בינתיים?

"התגוררתי אצל סבתא וחווינו יחד תקופה מתוחה מאוד. אמנם בשנים הראשונות של המלחמה היה מצבם של יהודי הונגריה טוב יותר ממצבם של היהודים בשטחי כיבוש אחרים, אבל כבר נשללו מאתנו זכויות ונאלצנו להתמודד עם קושי כלכלי גדול, ובהמשך גם עם רעב ופחד גדול לצאת מהבית. ב-1944 פלש הצבא הגרמני להונגריה, ואז הפך הפחד לאיום ממשי, שכן כל הרכוש שלנו הוחרם, נאלצנו להסתובב עם טלאי צהוב והועברנו לגטו שהוקם בהונגריה. באחד הימים הגיע תורנו להילקח ברכבת לכיוון אושוויץ, ואז התרחש נס נוסף שאין לו שום הסבר טבעי – אחרי שנסענו כברת דרך קצרה נעצרה הרכבת שלנו על יד רכבת אחרת שנועדה להגיע לוינה, ומכיוון שהאיש האחראי על הרכבות ראה שהרכבת שלנו עמוסה מידי ויש בה יותר מידי קרונות, הוא העביר את הקרון שהיינו בו אל הרכבת השנייה, כך ברגע האחרון ניצלנו מהנסיעה לאושוויץ והגענו אל וינה".

גטו סגד, הונגריה (באדיבות: יד ושם)

"זינקתי לרכבת הנוסעת"

כשהם ירדו מהרכבת בסמוך לוינה גילו יצחק וסבתו שהם הגיעו אל מחנה העבודה שטרסהוף שהיה מחנה קליטה ושימש כתחנת מעבר ליהודים מגורשים, לפני העברתם לעבודות כפייה. יצחק צורף שם לקבוצת יהודים שהועסקה בעבודה במחצבה. "העבודה שלנו נעשתה תחת רעש מחריש אוזניים", הוא מתאר, "במחצבה היו מפוצצים סלעים והאבנים היו מתפזרות על פני כל השטח. התפקיד שהוטל עלינו היה לאסוף את האבנים ולהביא אותן למגרסה, שתייצר מהן חצץ. כך בכל יום, במשך 12 שעות, היינו סוחבים אבנים, בשמש הקופחת וגם בתנאים של קור שחדר לעצמות. אחר כך העבירו אותנו למקום עבודה אחר – בית חרושת סמוך לאוסטריה שנועד למוצרי תפוחי אדמה. עבדנו כחלק ממחנה מיוחד שהוקם בסמוך למפעל. היו אתנו גם שבויי מלחמה צרפתים, התיידדנו איתם ונעזרנו בהם.

"גם בבית החרושת התנהלה העבודה במשך כל שעות היום, עם ארוחה קטנה בבוקר ובערב, ולפעמים גם זה לא. לא כולם שרדו בתנאים הללו, אבל כיהודים מאמינים עודדנו את עצמנו כל הזמן, לאמונה היה כוח מאוד גדול שעזר לנו להישאר בחיים, וכן, כולנו גם קיווינו להגיע לסיום המלחמה ולפגוש את בני משפחתנו".

אבל עוד לפני סיום המלחמה, נאלץ יצחק לעבור מערכה נוספת. "בשנת 1945, הגיעו בנות הברית ופוצצו את העיר כולה וכן את המפעל. באותו זמן נשמעה אזעקה וכל הגרמנים שהיו במפעל נמלטו אל היער הסמוך, לא לפני שהם נעלו אותנו, היהודים, בתוך הצריף, בכוונה תחילה שניפגע. ואכן, באחת ההפצצות נפגע גם הצריף שלנו, אלא שאז קרה דבר בלתי צפוי: אחד מהצרפתים שהיה מחוץ לצריף הגיע ופתח לנו את הדלת, כך יכולנו לצאת ומכיוון שהגרמנים לא היו שם, נמלטנו כולנו וכך ניצלנו מההפגזות וכן גם מהגרמנים".

מהמסמכים הבודדים שנשארו בידי יצחק לאחר המלחמה

נס של ממש!

"נכון, כפי שציינתי חוויתי במהלך המלחמה שרשרת של ניסים. הרגשתי בכל פעם מחדש איך שהקב"ה פשוט נמצא איתי ובזמנים הכי קשים, כשאני קורא אליו באמת מתוך הלב, הוא תמיד שולח לי ברגע האחרון נס של הצלה".

יצחק מציין שהם אמנם נצלו מהמפעל, ולא היה אף אחד שחשב להחזירם לשם, מכיוון שהמפעל כולו פוצץ. אבל הסכנה לא פסקה לרגע. "אחד המשפטים הידועים של הגרמנים היה בנוגע לכך ש'העבודה משחררת'. ומכיוון שלא היה לנו היכן לעבוד, היינו בסכנת חיים", הוא מסביר. "הבנתי שאסור לי להמשיך להיראות ברחוב ללא מסגרת של עבודה, ולמזלי חבריי הצרפתים סיכנו את עצמם עבורי והשיגו לי מדים של 'היטלר יונגרען' – הנוער ההיטלרי.  מכיוון שגם הגרמנית שלי הייתה טובה יכולתי להסתובב באופן חופשי, ואף להגיע לבתי החולים, להעביר מסרים ולעזור ליהודים.

"אחרי כשבועיים שבהם הסתובבתי עם המדים, תפס אותי באחד הימים מנהל המחנה שלנו שזיהה אותי והודיע לי שהוא מסגיר אותי למשטרה. השוטרים קיבלו את פניי והובילו אותי אל תחנת הרכבת, שם הושיבו אותי בין שני חיילים גרמניים. הבנתי כבר שזה הסוף שלי, וידעתי שהם לא יתנו לי לחיות, אבל פחדתי מכך שישאלו אותי שאלות בנוגע לאלו שסייעו לי ואולי גם יענו אותי עד שאיאלץ לספק תשובות. החלטתי שאין לי מה להפסיד, וכשהגיעה רכבת לתחנה זינקתי לעברה, למרות שהיא הייתה באמצע נסיעה. כך השתחלתי אל תוך אחד הקרונות וגיליתי שם יהודים רבים בלבוש מפוספס שהיו בדרכם למחנה טרזינשטט. הם נבהלו מאוד כשראו אותי כי לפי הלבוש שלי היו בטוחים שאני צעיר נאצי. אבל ברגע שהוכחתי להם שאני יהודי, הצטרפתי אליהם ויחד הגענו למחנה, שם שהינו עד לסיום המלחמה ושוחררנו יחד עם עוד 19 אלף היהודים שנותרו במחנה בסיומה של המלחמה".

בית הכנסת ששימש כמחסן בתקופת הגטו (באדיבות: יד ושם)

ואי אפשר שלא לשאול – מה היה עם סבתא שלך לאורך כל אותן שנים?

"סבתי עברה מסלול שונה משלי, גם היא הועברה ממקום למקום, וכפי שהעידה באוזניי מאוחר יותר, הדבר היחיד שעזר לה לשרוד היה המחשבה על כך שהיא רוצה להיקבר בקבר יהודי על יד בעלה. אחרי שחזרתי מטרזינשטט נפגשנו בסגד וזה היה מפגש מרגש עד דמעות. זמן קצר לאחר מכן היא נפטרה ובאמת זכתה להיקבר בבית העלמין היהודי, על יד סבא שלי".

עם ישראל חי

יצחק נותר לבדו בעולם, ומהר מאוד החליט שאין לו עוד מה לחפש בהונגריה רוויית הדם היהודי, ושברצונו לעלות לארץ ישראל. כך הוא הצטרף לקבוצת ילדים מטעם הנוער הציוני ועלה לארץ דרך גרמניה. בדרך הועברו הוא וחבריו לקפריסין, שם שהו במשך עשרה חודשים. "הגעתי לארץ רק בשנת 1947", הוא מסביר, "בתחילה התגוררתי בקיבוץ אלוני יצחק, וכשפרצה מלחמת השחרור עברתי במסגרת הפלמ"ח אל הנגב הנצור, עד לסיום המלחמה".

במשך שנתיים וחצי לאחר מכן שירת יצחק בצה"ל ולאחר שחרורו מהצבא הוא החליט להצטרף לקבוצת חברים שביקשו להתיישב במושב דישון, הסמוך לגבול לבנון.  "מאז ועד היום אני מתגורר בדישון", מציין יצחק, "כאן גם הכרתי את אשתי, שהגיעה לארץ ממרוקו, ומהרגע הראשון הבנו שבביתנו יהיה סוג של קיבוץ גלויות. ברוך ה' הקמנו בית שמשלב בתוכו מנהגים הונגריים יחד עם אוכל מרוקאי, כך גידלנו את חמשת ילדינו, וכיום יש לנו ברוך ה' 15 נכדים ושישה נינים. בכל פעם מחדש כשאנו מתכנסים יחד, אני לא גומר לדמוע, מרגיש שבעצם קיומנו וקיום משפחתנו, אנו מוכיחים לעולם שניצחנו את היטלר, והעם היהודי חי לעד. זו הסיבה שאני ממשיך לצאת להרצאות בבתי ספר ובמגוון של מקומות נוספים, גם ביום השואה הקרוב אני עומד לספר את סיפורי במספר מקומות בארץ. זה גם מה שגרם לי להוציא לאחרונה את ספרי 'ילדותי', שבימים הקרובים עומד להגיע לחנויות הספרים סטימצקי וצומת ספרים וכן להופיע בעותק דיגיטלי בעברית. אני רוצה להוכיח לכולם שלמרות כל הצרות שקמות עלינו בכל דור ודור, אנו נמצאים כאן, חיים וקיימים, ואיש לא יצליח לשבור אותנו. כי עם ישראל חי לעד".