גם סבתא שלי ניצולת שואה, והיא ממש לא אשכנזייה. מופתעים?

לפני הכל, יש לי וידוי קטן: כבר תקופה ארוכה שמשהו יושב לי על הלב. משהו עמוק מאוד, שנוגע עד לשורשים של המשפחה שלי. והתזמון הזה, של יום השואה, מציף אותו יותר מהרגיל, וכנראה גם הופך לתזמון הטוב ביותר לדבר עליו.

נתחיל מההתחלה: נולדתי וגדלתי בבית ספרדי חם במרכז הארץ. בשבילי, השואה תמיד היתה יום רגיש ונפיץ, יום של אבל לאומי וגם פרטי, שאני לא בטוחה שאי פעם הצלחתי להכיל או לעכל באמת את המשמעות שלו, לא משנה כמה שנים חלפו מאז. תמיד היה לי עניין מיוחד בתקופה הזו, וחיבור מיוחד לניצולים, איתם גם זכיתי להתנדב בהמשך חיי מקרוב.

כשבגרתי, נחשפתי לשיעורי היסטוריה בבית הספר. גיליתי דרכם שלא קיים שיעור שמצליח לרתק אותי בכל מערכת הלימודים כמו השיעור הזה, ובפרט השיעורים שנסובו סביב תקופת השואה. בכל שבוע חיכיתי לשיעור הזה מחדש.

בדיעבד, אני יודעת היום גם שמשהו בזהות היהודית, ובהמשך גם בתהליך החזרה בתשובה שלי, נבנו והתעצבו כנערה מתבגרת הכי חזק דווקא משם: מתוך התופת, הכאב הקולקטיבי הזה, והשאלות הכי קשות שהתעוררו דווקא מתוך הזעזוע הזה, שהתעקשתי להניח על 'שולחן הניתוחים' ולקבל תשובות. משם גם צמחה ונבנתה האמונה שמעבר להבנה הלוגית, יחד עם שאלות על עוד אינספור דברים שלא נוכל להבין לעולם.

בתוך כל זה, עבורי, השואה תמיד היתה הסיפור של יהודי ארצות אירופה: פולין, גרמניה, רומניה, הונגריה, הולנד ועוד. על אדמת פולין ובמחנות ההשמדה לא הייתי מסוגלת לבקר מעולם, עד היום. אבל כשטיילתי בהולנד, לא ויתרתי על ביקור בביתה של אנה פרנק, גם לא במחיר המתנה של חצי יום בתור ארוך, שנשרך על פני רחובות ארוכים, שלהפתעתי לא כלל רק יהודים. ביקור שהסתיים אגב באכזבה עמוקה, מעליית גג שהפכו לאתר תיירות מצליח ומכניס, עם סיפור 'מגניב' של נערה בגיל ההתבגרות שמתחבאת בעליית גג בתקופת מלחמה. בלי באמת אזכור ראוי לזוועות השואה ולהיקפיה, ובתחושה אישית צורבת של לא פחות מהכחשת שואה ברמה מסוימת, אבל זה כבר אולי נושא שלם לטור נפרד...

יום אחד, גיליתי לתדהמתי שגם אני בעצמי נכדה לניצולי שואה. זאת, חרף היותי ספרדיה משני הצדדים, עם שני הורים ילידי הארץ, וסבא וסבתא שהיו חלק מקהילה יהודית ענפה וכלכלה משגשגת וחיו בעושר גדול, ובסופו של דבר, עזבו חיים שלמים מאחוריהם וברחו חסרי כל דרך איטליה לישראל, ועלו דווקא... מלוב.

עד היום, כשאני מספרת שאני נכדה לניצולי שואה, אנשים מסתכלים עליי ושואלים: "רגע, אז את גם חצי אשכנזיה בעצם?", ואני תמיד מסתירה את האכזבה והכאב שלי, על זה שאנשים לא מכירים את החלק הזה של השואה. רובם נדהמים לשמוע ברוב המקרים ממש לראשונה, שהאמת היא שהיא פשוט לא פסחה גם על אחינו הספרדים.

תאמינו או לא, אבל סבתא נג'ימה היקרה שלי ז"ל (כוכבה בעברית) וסבא אפרים ז"ל (שאני אגב קרויה על שמו, ונפטר מספר חודשים לפני שנולדתי, כך שלא זכיתי להכיר אותו), היו במחנה ריכוז בלוב. סבא שלי, שהיה אז בחור צעיר (וכנראה גם די תמים...), אף איבד את אחת מעיניו ע"י "רופא" גרמני, אליו הגיע לקבלת טיפול רפואי במחנה, לאחר שסבל מדלקת חריפה בעיניו... אותו רופא, טפטף לו "טיפות עיניים", שהתגלו מאוחר יותר כספירט, חומר רעיל וחריף, שגרם לו לאבד כליל את הראיה בעין אחת, ולהישאר עם תזכורת משמעותית לתקופה הזו, לבד מהצלקות שנותרו על הנפש, שליוותה אותו עד יום מותו.

לסבא וסבתא שלי לא היה מספר על היד שיספר את הסיפור שלהם, אבל הרשמים הקשים משם נותרו עמוק בתוך הנפש... סבתא שלי אמנם מיעטה מאוד לדבר על התקופה הזו, אבל עד יומה האחרון היתה צועקת מתוך שינה, את מה שהטראומה משם העירה ממעמקי תת המודע שלה, כשהיא סופסוף הצליחה להירדם.

הסיפור הזה, חושף אולי יותר מכל עוד חלק בהיסטוריה שלנו, שרובנו לא ממש מחוברים אליו: שואת יהודי צפון אפריקה כולה.

השואה ה'שקטה'

היסטורית, הכל החל עם עלייתו של משטר וישי האנטישמי לשלטון בצרפת בשנת 1938. או אז, חייהם של כ-415,000 יהודים (!), במדינות שונות נוספות ובהן לוב, תוניסיה, אלג'יריה, ומרוקו - השתנו לבלי הכר.

בלוב, החלו האיטלקים את חוקי הגזע שנחקקו בגרמניה בשנת 1938, וכחלק מכך סימנו את דרכוניהם, הוגבלה פעילותם התרבותית, והחמור מכל: אלפים מהם שולחו למחנות, בהם מחנה סידי אל-עזיז, בוקבוק, ולמרכזי והגדול שבהם, מחנה הריכוז ג'אדו. במחנה זה, מתו מאות מהם מרעב וממחלות. סבי וסבתי שהו בעצמם במחנה הזה, וברחמי שמיים עצומים זכו גם לשרוד ולהינצל, ובסופו של דבר הצליחו גם לברוח לאיטליה, כאמור, ומשם לעלות לארץ ולהקים כאן בית יהודי מפואר.

לדאבון הלב, גורלם של יהודים אחרים שהתגוררו בלוב באותה העת היה אחר: אלו מהם שהיתה להם אזרחות זרה, נשלחו למחנות הריכוז באירופה, ובהם לברגן-בלזן, באינסבורק, ומיעוטם אף נשלחו לאושוויץ.

בהמשך, החל מיוני 1942 הורחבו בלוב חוקי האפליה הגזעית ויהודים רבים גויסו לעבודות כפייה. בסופו של דבר, בכל לוב נשלחו במהלך המלחמה כ-6,000 יהודים למחנות כפייה וריכוז. מתוך כ-30,000 יהודי לוב, נרצחו ומתו בשואה יותר מ-700 יהודים.

במרוקו, החל שלטון וישי לכנן החל מקיץ 1940. שם, נחקקו חוקי אפליה קשים, ורבים מהיהודים נשלחו לעבודות כפיה.

גם ביהודי אלג'יריה התרחשה פגיעה קשה, היות ומעמדם החברתי הקודם היה גבוה. ב1941 הוחרם רכושם, הם חויבו לשאת אות קלון, נאסר עליהם לעבוד במשרות ציבוריות כמו בבנקים, בבתי הספר החילו עליהם מכסות קבלה, והוגבל מספרם של אלה שהורשו לעבוד במקצועות חופשיים. בעקבות כך, חלקם הצטרפו למחתרת האנטי נאצית, ורבים מהם נתפסו ונשלחו למחנות עבודה או הוצאו להורג. בתוך כך, גם היודנרט באלג'יריה נדרשו לסייע בהכנת משלוחים להשמדה.

בהמשך, בנובמבר 1942 נכנס הצבא הגרמני גם לתוניסיה. שם, סבלו רבים מיחס מחפיר, החרמת רכוש, ומגיוס לעבודות כפיה ועבודות ביצורים. בג'רבה, עיר הבירה, אף נאלצו להקים מעין יודנרט מקומי, שריכז כ-6,000 יהודים מכלל יהודי העיר במחנות עבודה.

בסופו של דבר, החל מנובמבר 1942 החלו בעלות הברית לשחרר את צפון אפריקה ובכך ניצלו יהודי צפון אפריקה מגורל אחיהם באירופה.

בסך הכל, מדובר בכמעט חצי מיליון יהודים שהיו חלק מהשואה של העם היהודי. שהופלו לרעה, שרכושם הוחרם, שנשלחו לעבודות כפיה, שנרצחו, שנאלצו לשאת אות קלון, שסבלו רעב ומחלות, שנשלחו למחנות ריכוז ולמחנות השמדה. אבל משום מה, איכשהו, החלק הזה הושמט מהשיח ההיסטורי והיהודי שלנו.

זו השואה ה'שקטה', שלא לומר המוכחשת. ה'אחות הקטנה' שלא קיבלה הכרה ראויה מעולם, שלא נחשפה מספיק, ועד היום לא מדוברת או מוזכרת כמעט בשיח הציבורי. ומשכך, גם רובם של סיפורי הניצולים הללו לא תועדו בצורה מכבדת ומספקת בחייהם. גם לא הכאב והטראומה אותם נשאו כל חייהם. בעיני, זה חלק חסר בפאזל שלנו. ההיסטורי, היהודי, האנושי. ועד שהוא לא יושלם ויקבל הכרה ראויה – הפאזל שלנו לא יהיה שלם באמת.