דרך חור הגרוש: מה שעיניים יכולות לעשות לבן אדם

עיניים. אף פעם לא שמתי לב עד כמה עיניים מביעות ומדברות, נואמות נאומים, בלי מילים. תמיד ידעתי כי הן אשנב הצצה לנפש האדם, אבל עד כדי כך? רק לאחרונה הבחנתי בסודן של העיניים, ונוכחתי לראות עד כמה הן מסגירות ומחצינות את העולם הפנימי של בעליהן.

לפני מספר חודשים ראיתי אותה, שכנה של "שלום, שלום" ו"מה נשמע?", כמה משפטים וממשיכים הלאה... מערכת היחסים בינינו תמיד הייתה חביבה, זורמת ונעימה. לא היה שם כלום, בעצם, אבל, בכל זאת, מין שכנות נחמדה. באותו יום חלפתי על פניה בדרכי, והיא אמרה שלום, אבל העיניים שלה סיפרו סיפור אחר. מבטן היה חודר ולא נעים. היה במבטה תמהיל של חשד, ריחוק ואפילו דחיה. הרגשתי כיצד גופי מתכווץ, וידי רועדות קמעה. חשתי כמו נתבעת שיושבת על כס הנאשמים. היא שמעה על גירושי, ועיניה איבדו מאורן והפכו את עורן.

כך הגעתי, מעורערת, למקום עבודתי הנעים והאהוב ונתקלתי במישהי שלא ראיתי כבר שנים... ושוב, זה היכה בי. העיניים. עיניה היו שני אגמים של רחמים, שהפכו אותי בין רגע למסכנה ועלובת החיים בעיני עצמי. חשתי פתאום עד כמה מצבי נואל, אומלל וחסר תקווה. הייתי מוכרחה ללכת לפינה שקטה, כדי להתעשת ולהזכיר לעצמי שאני בסדר, הילדים בסדר, דווקא עכשיו יותר מתמיד, יותר מאי פעם – טרום עידן המבטים.

אני חושבת שפיצחתי את הקוד. איני זקוקה לשיפוט, לכעס ולחשדנות, אבל גם לא לרחמים. אני זקוקה לחמלה, לזוג עיניים טובות שיביטו בי בהשתתפות ובאמון. אמון בעבר הנורא, ובכך שניסיתי הכול ועשיתי כמיטב יכולתי, אבל אמון גם בכוח שלי להתמודד ולצמוח מתוך השבר.

העיניים הכועסות והשופטות – אינן נותנות אמון בסיפור העבר. הן מביטות בחשד ובתרעומת, מודדות מלמעלה למטה ובטוחות, שאילו הן היו שם – הכול היה מסתדר בוודאי, על הצד הטוב ביותר.

העיניים המרחמות – משקיפות ממרחק על המסכן התורן והופכות אותו לשלולית של אומללות. הן אינן נותנות אמון בכוחו להשתקם ולבנות עתיד טוב יותר.

בניגוד למבט השופט או המרחם – המבט החומל מגיע ממקום שוויוני, מאזור של השתתפות עמוקה והבנה שאי אפשר להבין את עומק הסבל ובוודאי שלא לשפוט. המבט החומל, מזדהה עם הכאב, אבל לא טובע בו. החומל – משדר תמיכה ועידוד ומאמין, שדווקא מתוך המשבר, עוד יצמח קול המבשר.

חמלה. כמה שבועות לאחר היוודע דבר גירושי ברבים, התקשרה אלי חברה מפעם. חברה, שהקשר עמה היה קרוב ונפלא בעבר, אבל התעמעם במרוצת השנים, עקב העומס והמרחק. ברגע, ששמעה את הבשורה המרה, התקשרה אלי והביעה זעזוע עמוק. השתתפותה בצערי הייתה נוגעת כל כך, עד שהרגשתי שהיא נוטלת אחד משישים מהכאב שלי. היא הביעה בטחון מוחלט, שעשיתי הכול ואת המיטב והבטיחה, שכעת, הקשר בינינו לא ינתק עוד לעולם. היא תשמור על קשר רצוף ויציב כדי לתמוך ולעזור במה שאפשר. את השיחה, חתמה בהבטחה שיצאה מלבה, ואמרה: עוד יבואו ימים טובים... את תראי...

חמלה היא השתתפות, היא כנות, היא אמון, היא עידוד, היא תמיכה, היא חיבוק, היא שימת לב, היא מילה טובה, היא הבנה דקה, היא חיוך. חמלה היא מתנה שנותן איש לרעהו.

אין מתכון מדויק. שני אנשים יכולים לומר בדיוק אותן המילים, ולגרום לתחושות הפוכות לגמרי. הנקודה היא - נקודת המוצא של כל אחד מהם, העמדה הפנימית, טוהר הכוונה. אם חמלה טמונה שם – אזי מילתם היא צרי ומרפא ללב הסדוק.

חמלה. זה כל מה שאני מבקשת.