מיומנה של טלפנית: "אני פה כדי למכור, לא כדי להיות רב של נערים..."

מעשה בבחור מאלעד שירד מדרך התורה, למורת רוחם ולאכזבתם של הוריו המסורים, אחיו ואחיותיו ואחייניו הרבים. הדבר בלט מאוד במשפחה, בה כולם, ללא יוצא מן הכלל, יראי ה' ומיושבי בית המדרש, כשמעל הכול – ההורים הם רמי מעלה ואישי חינוך דגולים.

תחילה ניסו להחזירו לדרך בשכנוע ובמלחמות שנמשכו שנים, אך בהמשך הבינו שהוא בחר בדרך שונה, ועליהם רק להתפלל שייתן לו ה' רוח טהרה. אף על פי שבחר בדרך אחרת, מצווה אחת עוד חיברה אותו ליהדות, ועליה לא ויתר: מצוות תפילין.

עם כל זה שבבית הכנסת כמעט לא דרך, את התפילין לא עזב, והיה מניח אותן אפילו בשעות מאוחרות.

בתקופה זו, של גיבוש דרכו החדשה, החליט לפתוח חנות הדפסה וצילום ברמת אביב, וניהל אותה בהצלחה רבה. את התפילין הוא הניח בהיחבא ובמהירות בזמן שהחנות הייתה מדוללת בקונים. באזור זה של שממה רוחנית מוחלטת, הקפידו התושבים בעלי המשרות המובילות שלא יזלוג לשכונתם שום סממן של יהדות.

עם כל זה שמצווה זו של הנחת תפילין הייתה אמורה להיות החוט הבלעדי בינו לבין קונו, התגלה "קלונו" לעיני מספר נערים. הם תפסו אותו על חם בשעה שלא התכונן לכך. באותם רגעים שבהם רצה להיות לבד, ננעצו בו עיניים סקרניות. אף אחד לא הבין מה קורה, ומה בדיוק עושות רצועות  מוזרות על ראשו וזרועו. זה לא דמה לשום דבר מוכר. ומהי הקובייה השחורה על המצח? הם לא חלמו לרגע שהדבר שייך לדת או ליהדות. הם הביטו בתימהון, והשאלות פרצו ונורו לעברו מתוך סקרנות.

כשסיים את תפילתו, ענה לעברם מתוך אי נעימות שזו מצווה שכתובה בתורה, והוא מקפיד על כך. השאלה גררה שאלות נוספות, והבחור שירד מהדרך, זה שמשפחתו כבר לא ציפתה ממנו להגדיל תורה ולהאדירה, מצא את עצמו עומד מול חצי מעגל של נערים שהלך והתרחב עם כל קונה חדש, ומשיב לשאלות מגוונות. מובן שהתשובות ניתנו מתוך אילוץ, כי לא התכוון כלל להיכנס לנושא. היום עבר, והבחור גיחך לעצמו – לא חלמתי כלל לפתוח פה סמינר ליהדות, והנה זה קרה. מחר אקפיד להניח את התפילין במסתור, כי אני פה כדי למכור, ולא כדי לשמש רב.

אבל מאותו יום והלאה נכנסו הנערים המוכרים והביאו חברים נוספים, שגם הם בנים של שופטים. הזיק היהודי שנדלק דרש תשובות לריקנות הרוחנית, ולראשונה חשו ב"אמת גדולה" שלא ידעו על קיומה. הם צמאו לדבר ה', לאותם מים חיים שכל ילד יהודי חרדי מקבל מגיל 3. הוא הבין מהר שלא יוכל להתחמק, והחל לתת להם דרשות עם ידע רב שינק מילדותו.

נערים אלו, שבמכוון, מצד הוריהם ומוריהם, גדלו על בורות איומה, נגעו ללבו. סקרנותם הבלתי נדלית האירה את הזיק הכבוי בתוך תוכו.

לאחר מספר חודשים, בחודש אדר, עת ישב עם משפחתו בסעודת פורים, נשמעו דפיקות מהוססות בדלת. הדלת נפתחה, וקבוצת בחורים גדולה מרמת אביב השמאלנית ו"הנאורה" נכנסה עם משלוח מנות ענק וחיוך של אהבה מרוח על פניהם. הוא הביט בתימהון על חבריו ועל האהדה הגדולה בה זכה. מה כבר פעל למענם? הם הסבירו שבזכותו, כל אחד מהם קיבל על עצמו מצוות, וחלקם קבלו על עצמם לשמור שבת. הוריו, שנכחו במעמד, נדהמו שנערים אלו קראו לו "הרב שלנו". הם לא קלטו איך דווקא הוא הפך למזכה הרבים. הוא? איך? ממתי?

אמו, כשדמעות בעיניה, נגשה ואמרה לבנה: "אתה יודע, בני היקר, מעולם לא הענקת לי מתנה מרגשת ושמחה כל כך. זיכוי הרבים שעשית הוא משלוח המנות המהודר והמרגש ביותר שקיבלתי. החוט שחיבר אותך – הנחת התפילין – גם אם היא לא מתוך כל הכוונות, וגם אם היא נעשתה בחופזה – החזירה בזכותך בנים אובדים. ואולי זה יפעל כמו אפקט דומינו, וישיב לב אבות על בנים ולב בנים אל אבותם. אשריך!

באמת, זה פעל כאפקט דומינו. ומי שהחזיר את הנערים  לדרך הסלולה, נמצא בתהליך של שיבה ליהדות.

אם מצווה שלא מתוך כוונה טהורה מאירה באפילה זועקת כמו בשמאל, קל וחומר שיש בכוחה לפזר ערפילים של ספקות ולהאיר מחדש לאלו שרחקו.

את הסיפור הנפלא הזה סיפרה שפרה, התורמת מאלעד.