כשהיא ראתה אותו, היא הרגישה שזה היה המראה של רבי עקיבא. כולם מסביבו בוכים, והוא צוחק

בתוכנית "לא מובן מאליו", ה' מזכה אותי לפגוש נשים מיוחדות, מעוררות השראה ומלאות באמונה.

לפגוש נשים זאת חוויה בשבילי בכל פעם מחדש. אני מתחילה ראיון, ולעולם לא יודעת לאן נגיע ומה נגלה תוך כדי. נכון שבגדול אני מגיעה עם שאלות מראש, אבל בפועל, מול המצלמות, הנפש נפתחת מהמקום שלה. דברים שעלו בתחקיר לא תמיד יקבלו חשיפה, ודווקא נקודות עמוקות יותר, או שונות, נחשפות. החיבור בין המראיינת למרואיינת יוצר יצירה שברוב הפעמים לא תכננת מראש.

לאחרונה ראיינתי את חברת הכנסת לימור סון הר-מלך. זה היה אחד המפגשים הכי עוצמתיים שחוויתי. רק תבינו: ראיון ממוצא לוקח כ-40 דקות, וכמובן מקצרים בעריכה. הריאיון איתה ארך כשעתיים! ולא לחינם.

היא פתחה את סגור לבה ושיתפה בסיפור המרטיט שהיא עברה, איך היא הגיעה לכנסת. היא תיארה את הפיגוע המחריד שחוותה, כיצד בעלה ה' יקום דמו נרצח לידה ברכב על ידי מחבלים, ימ"ש (כל הפרטים הלא נתפסים בכתבה המלאה באתר הידברות). יצאתי מהריאיון במחשבה: מאיזה כוח היא קרוצה? מהיכן אנשים שעוברים כל כך הרבה מקבלים כוחות לעבור את הניסיונות הלא מובנים שלהם?

שתבינו, באותן השנים היא עברה פיגוע בו נפגעה בינוני, עברה ניתוחים רבים עד ההתאוששות, שנמשכה כ-3 שנים. בעלה נרצח מול עיניה. היא היתה אז בחודש שישי להריון, ונאלצה ללדת בניתוח חירום מיד. היא נשארה לגדל שני תינוקות לבד. בזמנו היא גרה בחומש, ובדיוק החלה ההתנתקות... שם היא מתארת שהם היו הבית האחרון שפינו. היא מספרת כשהחיילים נכנסו, היא אמרה להם: "לפני שאתם מבצעים את הפקודה שביקשו מכם, רק תראו מהחלון, תשקיפו על הערבים". הם הביטו עליהם וראו את שמחתם לאיד, כשהם צועקים בקולי קולות ומאושרים עד הגג: "כל הכבוד לצה"ל, תמשיכו להרוס את הבתים שלכם".

"תבינו", היא אמרה לחיילים, "מה שהם לא הצליחו לעשות בשנים, עם בקבוקי התבערה שהושלכו לעברנו, אבנים שיודו לרכבים שלנו, ירי וכו' – אתם בכמה ימים הצלחתם. להוציא אותנו מעל אדמתנו. ותראו כמה הם שמחים עכשיו. אתם קולטים מה אתם עושים? זה חורבן".

ואז החל הפינוי של הבית האחרון... של הבית שלהם. הכאב היה גדול מנשוא, חד כתער, ובכאוס הזה – אבא של שולי, בעלה שנרצח ז"ל, שהגיע להיות איתם בתקופה הזאת, אמר לאנשים שהיו בבית: אנחנו נצא מכאן בריקוד ובשירה. הוא אסף קומץ אנשים, והם החלו לרקוד: "אנחנו עוד נחזור לכאן".

כשהיא ראתה אותו, היא הרגישה שזה היה המראה של רבי עקיבא. כולם מסביבו בוכים, והוא צוחק, כי הוא יודע שאם נבואת הפורענות התגשמה – על אחת כמה וכמה נבואת הנחמה תתגשם.

התחברתי כל כך לסיפור הזה... נראה לי שגמרתי חבילת טישו שלמה בשעתיים שהייתי איתה. אישית, לקחתי ממנה כמה נקודות לחיות איתן, אך הנקודה שלא מפסיקה להדהד בי היא איך לחיות כמו רבי עקיבא. איך לשנות את התפיסה שלנו, ולהתרומם מכל הבלי העולם. איך לחיות במציאות של כאוס, של פיגועי טרור, כאוס בין אנשים – ועדיין לצחוק ולראות כבר את הגאולה.

נראה לי שזאת עבודת חיים. לרצות לראות את הצחוק, את הטוב, בכל מציאות בחיים, אף במציאות חשוכה. לגלות בה את האור, וכך לרומם את הדבר ולהתרומם ממנו. שנזכה.