"זוכרת את הדם של אבא על הקיר והרצפה. בחרתי לחיות": בתו של נתי עוזרי הי"ד בפוסט מרגש

נתנאל עוזרי הי"ד נרצח בערב שבת, ט"ו בשבת תשס"ג (17 בינואר 2003), על ידי מחבלים בפתח ביתו בקריית ארבע. בן 33 היה במותו. הוא הותיר אחריו אישה וחמישה ילדים.

בתו של עוזרי, נוית אדרי, פרסמה אתמול (שני) פוסט בו תיארה את הרגעים המצמררים של הפיגוע שחוותה יחד עם בני משפחתה ואת ההתמודדות המתמדת עם השכול: "בחרתי לחיות, ולהביא חיים לעולם, חמישה ילדים מופלאים. ויותר מכך, גם להיות מיילדת ונוכחת במקום שבו הכאב והשמחה, חיים והמוות, נפגשים".

להלן דבריה המרגשים של אדרי:

"במדינת ישראל, שעצבונה וששונה הוא שתי וערב בבגד יומה, להיות מיילדת זה לפגוש את החיים והמוות שלפעמים כל כך קשה להפריד אותם זה מזה.

מיילדת זה לא מקצוע לבעלי לב חלש מכל הבחינות. המיילדות עומדות יום יום מול חווית החיים במלואה, צריכות להיות אדמה יציבה ובטוחה מול תחושת הכאב והפחד ולהאמין בכוח החיים.

הסיפור האישי שלי הוא חלק מהמיילדת שאני, ולהיות מיילדת זה הריפוי ללב שלי ולכן אני מאמינה שמיילדות יכולות להביא ריפוי גם לעולם כולו.

זה היה ט"ו בשבט. ערב שבת, כל המשפחה מסביב לשולחן, יחד עם אלחנן ויחזקאל, בחורים שגרו איתנו בגבעה. ילד ישן על הספה, ילדה משחקת על השטיח, אווירה מרוממת, שרים ושמחים.

עד שנשמעו דפיקות על הדלת.

הייתי בת 11 וחצי, בכורה מתוך חמישה ילדים. אני זוכרת חילופי דברים, זוכרת את הדריכות הפתאומית אצל אבא שלי, וזוכרת בעיקר את היריות מתחילות לפלח את האוויר.

אבא עומד מול הדלת ועשן סמיך אופף אותו, אמא מתחת לשולחן עם שני ילדים דוד (9) ויהודה (1.5), יהונתן (3) בוכה על הספה ואמא צועקת לו לשכב, את חרות (5) לא ראיתי, רק שמעתי.

זכרתי שאבא ואמא אמרו לנו שאם קורה משהו, דבר ראשון שצריך לעשות זה לשכב ואם זה בנסיעה אז להתכופף, שכבתי מיד והפעולה הזאת הצילה את חיי.

הייתי בדרך מהמטבח לסלון ושם נשארתי, בוכה וצועקת לבד ובעיקר רואה את אבא, בהתחלה נשען על הקיר ואחר כך נופל לאט לרצפה.

המחבל עמד בפתח הבית וירה צרורות לכל עבר במשך דקות ארוכות, שבהן אלחנן ויחזקאל הצליחו לחסל את המחבל ולפצוע מחבל נוסף שחיכה בחוץ.

עד שהגיעו כוחות הביטחון וההצלה, אמא שלי בדקה את כולנו. אני, דוד, יהונתן ויהודה היינו בחיים, שלמים. בתושייה היא הסתירה אותנו בין הספות מחשש שעדיין משהו יכול לקרות.

חרות הייתה פצועה בירך ואמא החזיקה אותה.

אבא שכב דומם, אמא קראה לו, 'נתי נתי' והתחננה שיענה לה. אלחנן ויחזקאל שנפצעו גם הם בקרב עם המחבלים דאגו להזעיק עזרה וניסו להרגיע את אמא.

ברגעים האלו החזקתי את יהודה אחי הקטן כשדוד ויהונתן לצידי והרגשתי שאנחנו חייבים להיות חזקים.

חיבקתי את יהודה חזק כי הוא היה כל כך קטן ומלא חיים, הקשבתי לנשימות שלו כדי להפסיק לפחד.

איבדנו את אבא שלי נתנאל (נתי) עוזרי הי"ד.

מלבד אבא בניסים גדולים יצאנו כולנו בחיים מהתופת הנוראית.

חוויית המוות של אבא, ולא פחות חוויית הפחד מהמוות שחוויתי, נרשמו בכל תא בגופי ואיתם גם הבחירה בחיים.

הכאב לא עובר, הוא משתנה כל הזמן. הגעגוע יכול לשרוף את הלב.

לפעמים זה מפרק את הלב וברגע אני שוב ילדה קטנה, לפני שדפקו בדלת.

אבל אני זוכרת שאותה ילדה גם בחרה בחיים.

בחרתי לחיות, ולהביא חיים לעולם, חמישה ילדים מופלאים.

ויותר מכך, גם להיות מיילדת ונוכחת במקום שבו הכאב והשמחה, חיים והמוות, נפגשים.

בארצנו האהובה, השכול והאובדן מגיע גם לחדר לידה. אנו פוגשות את האלמנות שבחרו להמשיך בחיים, להתחתן ולהביא עוד ילד. אנחנו פוגשות הורים שאיבדו ילד ובחרו להביא עוד חיים. אנו פוגשות ביתומים שאיבדו אב או אם או את שניהם, וגדלו והקימו משפחה.

לליווי הריון ולידה בצל השכול יש משמעות גדולה, ויחד איתה זוכה המיילדת לקבל מהעוצמה שזה מביא איתו.

בחדר לידה זה לא עוד מקום מפגש עם משפחות שכולות, בחדר לידה הכל פתוח. כמו שצוואר הרחם נפתח לפתיחה 'מלאה', גם הנפש פתוחה והכל מאוד רגיש ועדין.

המדינה שלנו עברה מלחמות ותקופות קשות, ועדיין עוברת. תמיד אחרי מלחמות המיילדות צריכות לשנס מותניים, כי הבייבי בום הולך להגיע.

אנחנו עם שלא מוותר על החיים ועל ההמשכיות שלהם, אני מאמינה שזה כוח של נשים, לא לוותר על החיים.

שפרה ופועה המיילדות העבריות הן סמל ודוגמה עבור כל מיילדת, לא לפחד כשנדמה שהחושך מכסה את הכל, להאמין שכל עוד יש חיים, יהיה טוב.

אני רוצה לחזור לסיפור האישי שלי ולסיים בחיים.

בבית שלנו נשפך דם, אני עוד זוכרת את הדם של אבא על הקיר והרצפה.

אין לידה בלי דם. בלידה אני נפגשת כל פעם מחדש עם הדם, דם החיים, ואני יודעת שזה הניצחון שלי.

'וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי'.

בחודש שבט השנה, בדיוק 20 שנה מאז אותו ליל שבת נורא, לאחי הקטן יהודה נולד בן, וזכיתי להיות המיילדת שלו.

ברגעים הקדושים האלו, הרגשתי איך אבא שלי איתי בכל רגע לא עוזב אותי.

הבאתי ליהודה האב הטרי את התינוק שלו, כשבראש שלי התמונה של יהודה התינוק מונח בידי בלילה הנורא ההוא.

לתינוק המתוק הזה קראו נטע נתנאל, והוא הנכד ה-11 לאבא שלנו שלא זוכה לחבק את נכדיו אבל בטוח מלווה תמיד".