סיון רהב מאיר: "מתי כולם יבינו שכולנו פה אחים?" זו אמירה מהפכנית

תכננתי לספר על השבת שהיתה לי בניו יורק, אבל במוצאי השבת שמעתי על עוד משהו שקרה פה בארצות הברית במהלך השבת: קבוצת נערים ישראליים עבדה קשה כדי להגיע לתחרות הרובוטיקה העולמית. הנבחרת שלהם, של תיכון אמי"ת בעיר מודיעין, טסה עד ליוסטון, ניצחה והתקדמה, והגיעה לשלב הגמר. אבל אז הם נדרשו להתחרות בשבת.

הם כתבו מכתב יפה שבו הסבירו שהם שומרי שבת, ולא רוצים לוותר על הערכים שלהם למען התחרות. הם גם השאירו בדוכן הריק של הנבחרת נרות שבת, חלה, כוס קידוש, דגל ישראל והסבר קצר על מהי השבת.

הכרוז הקריא את המכתב שלהם במיקרופון לכל שאר המתחרים, ואז קרה משהו מפתיע: מאות המשתתפים, מכל רחבי העולם, קמו והריעו להם. לסיום הוסיף הכרוז: "תודה שנתתם לנו תזכורת על החשיבות של דברים שמחוץ לעולם הרובוטיקה".

מתי נבין?

בערב יום הזיכרון, הראיתי בהרצאה לתלמידים בניו יורק את השלט הזה, קמפיין חוצות חדש בטבריה: "מתי כולם יבינו שכולנו פה אחים?". תרגמנו את המשפט והסברתי שכתב אותו מעיין עשור, שנהרג עם אחותו סהר בשיטפון בדרום.

הוא כתב את הדברים אחרי ששלושה זוגות אחים נרצחו בפיגועים: האחים פאלי, האחים יניב והאחיות די. זה הפוסט שפרסם מעיין, לפני שנספה בעצמו עם אחותו.

ואז מורה אחת אמרה שבפרשת השבוע הרי כתוב" וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". ונער אחד אמר שהיהודים האמריקנים והישראלים הם גם אחים, ועל זה בכלל לא מדברים. ונערה אחת אמרה שלדעתה זה לא מעיין שואל, זה אלוקים שואל: מתי נבין שאנחנו אחים?

וחשבתי לעצמי שפעם זה נחשב קלישאה שחוקה. הרי לא הייתי מפרסמת טקסט שאומר שאנחנו אחים, ומצטט את "ואהבת לרעך כמוך". נו באמת. צריך לחדש, לרענן, להגיד משהו. אבל במצב הנוכחי זו אמירה חתרנית, מהפכנית, אלטרנטיבית, שכמעט לא נשמעת בקול רם. אז הנה תזכורת, לא משנה מה יגידו הכותרות. עד שנבין.

שני מנהגים ליום הזיכרון

אח שכול שביקש להישאר בעילום שם, כתב לי הלילה את הדברים הבאים:

"כשיוצאים מבית העלמין יש שני מנהגים. רגע לפני שחוזרים לרכב הלוהט שעמד בשמש, רגע לפני שמסתכלים שוב בסלולרי, רגע לפני שחוזרים לעולם...

"המנהג הראשון הוא להניח אבן על הקבר. אבן היא דבר שמסמל בנייה. אנחנו רוצים לומר שניקח את צוואתו של הנפטר, את הרוח שלו, ונמשיך לבנות את העולם לאורו. הפרח נובל, האבן נשארת.

"אבל יש עוד מנהג: ביציאה מבית העלמין נוטלים ידיים. לוקחים כלי עם מים חיים, שמסמלים פריחה וצמיחה, ושופכים אותם על הידיים שלנו, שמסמלות עשייה.

"פעם הייתי בסיור בהר הרצל, ופגשנו את מרים פרץ, והיא אמרה את זה לקבוצה שאיתה הייתי. אבן ומים חיים. אלה לא רק מנהגים, זו תפיסת עולם. ככה צריך לצאת מיום הזיכרון.

לזכר אחי, ולזכרם של כולם".

מה הברכה לישראל?

יותר מ-1,000 איש הגיעו לטקס יום העצמאות בשכונת וודמיר, ניו יורק. הנה חלק ממה שאמרתי כאן:"שמעתי השבוע שאלה: איפה ישראל תהיה עוד 75 שנים? ובכן, הדבר הכי צפוי בעם היהודי – הוא שהוא בלתי צפוי. הוא שובר את כל הכללים, גם לרעה וגם לטובה. אין תקדים כזה, של עם ששליש ממנו הושמד בבת אחת, שישה מיליונים, אבל גם אין תקדים של עם שהתפזר לכל הגלויות ושמר אמונים לזהותו ולארצו, והצליח לקום מהאפר אחרי אלפיים שנה.

"אנחנו פשוט עסוקים מדי בטרדות היומיום ובמתח הפנימי בינינו, ולא עושים לרגע זום-אאוט כדי להסתכל על התהליך: נכון, יש קשיים, אבל מספרם של כל חללי המלחמות והטרור שעליהם התאבלנו אתמול, הוא מספר המתים בחודש אחד באושוויץ. המציאות מתקדמת.

"ולכן, זה לא דמיוני להעריך שעם ישראל ימשיך להגשים את כל הנבואות הטובות שנאמרו עליו בתנ"ך. זה ריאלי לגמרי. הרי קראו את הפסוקים האלה בדמעות במשך אלפי שנים בתימן ובמרוקו, בפולין וברוסיה, אבל עבורנו – אלה כותרות העיתונים היום:'עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִים... וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים', המילים האלה של הנביא זכריה מתגשמות בגן השעשועים ליד ביתי.

"וגם התחזית הסופית הרי כבר נכתבה: 'וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ'. וגם: 'כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָ‍ִם'. ישראל יכולה וצריכה להיות מרכז של שלום, יצירתיות, חינוך וטכנולוגיה. ומעל הכול, אומת הסטארט-אפ עוד תלמד את העולם גם סטארט-אפים רוחניים, של אמונה וקדושה ומוסר.

"פגשתי פה השבוע אלפי ידידים שלנו, יהודים ולא-יהודים. לא ידעתי שיש לנו כל כך הרבה שגרירים לא-רשמיים. תודה לכם שאתם, פה בארצות הברית, בוחרים להיות בצד הנכון של ההיסטוריה, גם כשזה לא פופולארי.

"שואלים אותי הרבה פעמים כעיתונאית מה הסקופ הכי גדול שסיקרת. התשובה שלי היא: הסקופ הכי גדול הוא הסיפור של עם ישראל. אין בעולם סיפור מלהיב יותר מהסיפור שלנו, ומהפרקים שעוד נכתוב בו".

בשם כל ישראל!

"מה אני יכול לעשות בשביל עם ישראל בגיל שמונה?", שאל אותי בתמימות ילד בבית ספר יהודי בניו יורק. סיפרתי לו על משהו ששמעתי פעם, לפני הרבה שנים, כשהתחלתי לנסות לשמור מצוות: לפני שעושים מצווה, יש מנהג לומר שעושים אותה "בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל". מצווה היא לא משהו פרטי שאתה עושה. זה עניין ציבורי, לאומי, עולמי. זה משפיע. אנחנו קשורים זה לזה, וכל מעשה טוב שאתה עושה – מחבר אותך לדבר הגדול הזה ששמו עם ישראל.

ולכן, אמרתי לילד, אתם כיפת הברזל שלנו. כל דבר קטן שאתה עושה פה שומר עלי בישראל וגם להיפך, גם המעשים שלי משפיעים עליך.

תפיסת עולם כזו יכולה לרומם את כל מה שאנחנו עושים. כמו ב"אפקט הפרפר", הדלקת-נרות שבת באלסקה משפיעה על שדרות, והנחת תפילין בשדרות משפיעה על אלסקה. הצדקה, החינוך, לימוד התורה, ההתנדבות והחסד – הכול קשור. כל הזמן אומרים שאנחנו אחים, הנה המשמעות המעשית של זה. הנשמות שלנו באמת מחוברות בשורשן.

אנחנו לא חיים בתודעה כזו כל הזמן, אבל מדי פעם כדאי להיזכר שגם ילד בן שמונה בניו יורק עושה דברים "בשם כל ישראל".