דרך חור הגרוש: זווית אחרת לתמונה של חיי. מה טמון בה?

אחת, שתיים, שלוש... לחייך בבקשה. הבזק אור, והצלם מסמן שסיים את המלאכה. כולם נושמים לרווחה, מתרווחים ומתפזרים. אבל לי... מחניק קצת בגרון. אני משתדלת להסוות את המחנק, לחייך, לזרום - כמתבקש, כמצופה... אבל, גרוני הסורר אינו מציית להוראות. הוא עמוס, חנוק ומבקש פורקן.

הפורקן מופיע בצורת דמעות סוררות ומלוחות, כשאני לבד בחדרי, מתכוננת לקראת השבת הקרבה. ישנם רגעים מסוימים המחדדים את החסר, את השונות. את חלקם אני צופה מראש ומשתדלת להתחזק קודם לכן, אבל ישנם כאלה, המתרחשים לפתע פתאום, מבלי שנערכתי לקראתם והם מצליחים לערער אותי ולהוציאני משיווי המשקל.

לרגל היכנסו של אחייני האהוב לעול תורה ומצוות, נקוותה כל המשפחה למקום אחד, לשבת אחת, לשבת אחים גם יחד. התבקשנו להקדים קמעה את הגעתינו, כדי להספיק ולהנציח את המאורע טרם כניסת השבת.

הצלם עבד במרץ, העמיד, סידר וניסה להצחיק את כולנו, ללא הרף. בהגיע תורי, נעמדתי עם ילדי לתמונה משפחתית. הבחנתי במבטו התוהה של הצלם, שתר במבוכת מה אחר הבעל / האב הגאה. משלא מצא אותו, בחר ברוב טקט שלא לשאול דבר, והשתדל להסתדר ולעבוד עם מה שיש, כלומר, עם מי שיש. הוא טרח רבות וסידר אותנו באופן מתוחכם, כדי שהחסר כמעט שלא יורגש. לאחר ששבע רצון ממעשה ידיו, התרחק מעט וניסה למצוא זווית מחמיאה לצילום. לבסוף לחץ על ההדק, התמונה צולמה וההצגה הסתיימה.

מיהרתי להשיל מעלי את החיוך הזוהר והזדרזתי כמו כולם, להתארגן לקראת השבת. בחסותו השקטה של חדרי פרקתי את חפצי וגם את צערי, וכששבת המלכה פרשה את כנפיה המלכותיות, כבר הייתי רגועה יותר והצלחתי להתמזג ולהידבק באווירה המרוממת והשמחה.

כמה ימים לאחר השבת החגיגית, נשלחו אלי תמונות מרהיבות שהנציחו את הרגעים ההם. התבוננתי בתמונות ונזכרתי בתחושות הכואבות שהסתתרו מתחת לחיוך הרחב שנמשח על שפתי מול עין העדשה. שוב צף ועלה הכאב... כאב ללא תחתית, ללא מרפא, ללא תשובה. כאב על תמונת חיים חסרה, על מציאות חיים לא פוטוגנית בעליל.

המשכתי לרפרף בין התמונות ומצאתי עצמי מתחייכת למראה ילדי המתוקים להפליא, החתן החמוד, הקטנטנים המדוגמים... פתאום חלף בי הרהור: אולי גם אני צריכה לבחור זווית נכונה לצילום?

על תמונת חיי אין לי כל שליטה, היא יצירת כפיו של בורא העולם. אבל, גם אם איני יכולה לשלוט על נסיבות חיי, האם לא אוכל לבחור, לכל הפחות, את האופן בו אביט על התמונה? אולי יש לי כאן בכל זאת איזשהו מרחב צר של בחירה?

התבוננתי שוב בתמונה המשפחתית והבחנתי פתאום, בכל העושר הטמון בה. ראיתי את  ילדי המופלאים, היפים והנעימים, את הורי המסורים והאוהבים, את משפחתי המורחבת - מרחיבת הלב, את הנוף הקסום, שכלל לא נתתי דעתי עליו, עת הצטלמה התמונה.. נזכרתי בשבת השמחה שחווינו כולנו יחד, בקשר, בחיבור, בשלווה.  וואו, איזו תמונה.

פתאום, קלטתי, שתמונת חיי אכן מלאה ועשירה. לא מושלמת, אמנם, אבל שלימה. לצד החסר, השונות, עוגמת הנפש והבדידות, יש כל כך הרבה חן וחסד, שפע, ברכה ורחמים. שום דבר אינו מובן מאליו, ולא לכל אחד יש.

בחירה קטנה, תזוזה פנימית קלה, שינוי עדין של זווית ראיה ולפתע, תמונת חיי מאירה באור יקרות ולבי נמלא רגשי גיל והודיה. אני מתבוננת שוב בתמונה ומייחלת לזכות תמיד להביט בה מהזווית הנכונה.