אפרת ברזל: איך אני יכולה להאמין בעצמי, אם לא האמינו בי?

הרגע הזה שבו את מבינה פסוק או משנה בפרקי אבות, או כל רעיון תורני אחר, מבינה אותו לפתע בעמוק, אישי, בתוכך, זה רגע שעושה שמחה גדולה בלבה של האישה.

אתן מבינות על מה אני מדברת?

זה קרה לי השבוע עם "אם אין אני לי מי לי", אבל בעיקר מהאכזבה שלי אל "וכשאני לעצמי מה אני".

קחו משקפי תלת ממד מהסלסלה בצד ימין, ובבקשה תנסו להיות איתי.

אני זקוקה לכן. זה נעים לי לחיות איתכן יחד.

הכניסה מותרת לנשים בלבד.

הנושא: בטחון עצמי ירוד.

תחילת המסע בעובדה המצערת שאני פוגשת יותר מדי נשים שלא מכירות אחת את השנייה, אבל מרגישות ביחד אותה הרגשה, זו שאומרת להן בלחש פנימי, שהן לא מספיק שוות, לא מספיק מוערכות, לא מספיק יודעות שגר בתוכן אוצר, כשהמצב בפועל הוא בדיוק להיפך.

איך זה יכול להיות שהבנות של המלך, הגואלות האמיתיות, היצור הכי משתדל שנברא, מתהלך לו בעולם במחשבה, שהיא לא שווה?

ילדות רבות, בכל מיני גילאים המסתובבות בתחושת נמיכות, מתנהגות התנהגויות מרצות ואחרות, שמקבלות את ביטחונן המפוברק כשהן מצוקתיות ממש, ממקורות מזויפים, ממעיינות רעילים.

בעבר כבר הודיתי כאן לכל מי שעזר לנו בחיים להוריד לנו את הבטחון העצמי, ואף חילקנו לנוגעים בדבר, להזכירכן, כתר, עליו היה כתוב: "הצלחתם".

אם מסתובבות כל כך הרבה נשים מופלאות, שפופות עדיין, אז כנראה שהעבודה שם נעשתה ביתר הצלחה, הרמיסה היתה מאסיבית כל כך, בלי שאף אחד ממש התכוון, ולכן היציאה משם דורשת עוד ועוד.

ואין בעיה. בשביל זה קיבלנו כאן זמן עבודה בעולמו של ה', ואם לא עכשיו אימתי, קיבלנו כלים שנקראים תורה, ובורא עולם אחד שיודע כמה הוא שם בתוכך למן ההתחלה.

בשביל להסביר את התהליך אני מעלה לבמה המחשבתית אישה שאני לא זוכרת את שמה, לא את המקום בו פגשתי אותה, היא עברה לי בין מאות מסרים שאנחנו שומעות מדי יום בחיים. זה היה די מזמן, אולי בתחילת שנות התשעים כשהייתי בת עשרים.

אני לא זוכרת משום מה שום דבר על הצורה החיצונית שלה, אבל את המסר שהיא אמרה, בהחלט.

"אנשים שמחפשים אישור חיצוני כל הזמן לאושר שלהם לא באמת מאושרים. את לא צריכה להיות מאושרת על ידי אף אחד, תהיי מאושרת מתוכך מבפנים".

אני באמת לא זוכרת איך את נראית, גברת, אבל זה לא פייר. אמרת משהו יפה, אושר פנימי, בטחון פנימי, אבל החסרת ממני מידע המשלים את האזור. אני בטוחה שלא עשית זאת בזדון.

אולי לא ידעת, אולי האושר, אישור, מאושר, היה לך נחמד כסיסמה, אבל אני לוקחת ממש ברצינות מה שאומרים לי. מקשיבה. עונה אמן על כל ברכה שאישה בסוף הרצאה מברכת אותי. אני מאלה התמימות שמאמינות לחלוטין שמאחורי מילים יש כוונות.

מה החסרת?

בטח, בטח שאפשר להיות מאושרים מבפנים, בעלי ביטחון עצמי ממעיינות פנימיים, בטח שאין הדבר תלוי אלא בי, אבל אי אפשר בשום סוג של אפשרות להגיע למצב הזה שתיארת בעבודת הנפש אם לא קדמו לה שנים בהם האחרים, המשמעותיים בחייך, אמרו לך. אם הם לא אישרו לך מבחוץ את המדהימה שאת מבפנים, את לא תדעי לעשות את זה לבד.

האדם הוא עץ השדה החברתי שבו הוא חי, כולנו ערבים זה לזה גם דרך פידבקים והיזון חוזר, לא טוב היות האדם לבדו. אנחנו יכולים לאשר את עצמנו כאנשים בוגרים שקיבלו כל חייהם מזון בריא של אוכל נפש.

אנחנו לא יכולים לקום ליום עבודה של חיים מלאי ביטחון ואנרגיה אם אנחנו בצום של דיאטה רגשית. לא יהיה לנו כוח אם לא נקבל מזון. אוכל מגיע מבחוץ. הוא לא מיוצר על ידי מערכת העיכול עצמה. היא רק יודעת להשתמש בו.

חוסר ביטחון מתמלא, אם לא עכשיו אימתי, רק על ידי עבודה עצמית שלנו, אם אין אני לי מי לי, אבל אם הוא רק נעשה על ידי עצמי – מי אני שאאשר את עצמי? זה נגד חוקי הבריאה.

בורא עולם שם אותנו משפחות-משפחות כדי שנהיה שם אחד למען השני. להבין, לתת ולהשביע, קודם כל שובע רגשי. שותפות של לב, מחמאות, מילים טובות, הארת פנים, עיניים בורקות, חיוכים.

אם נגדל ילדים שמרגישים מלאים ומוערכים על ידי ההורים, הם יוכלו לתת הלאה את הטוב שנאגר בהם לדורות הבאים.