טור זועם וקריאה מהלב לחברי הכנסת לתקן את המחדל

ניגש ישר לעניין. איך זה קורה שבמדינת ישראל הורים שומרי שבת, שנאלצים להגיע במהלך השבת לבית החולים בגלל אירוע פתאומי, ולאחר בדיקות ומעקב, משוחררים במהלך השבת אל הרחוב עם ילדה בת 4? איך זה קורה שאמא דתייה לילדה בת 5 שאיבדה את התחושה ברגליים, ולאחר שיפור המצב והשגחה משוחררת ממיון לפנות בוקר בשבת, ונאלצת להעביר את הלילה על כיסא בבית כנסת של בית החולים?

זה קרה בשבת האחרונה. בסעודת ליל שבת בתי בת ה-4 בלעה שן של מזלג חד-פעמי, שנשבר לה בתוך הפה. צעקתי עליה שתפתח את הפה שלה, אבל זה היה מאוחר מדי. היא בלעה את שן המזלג, וצרחה בהיסטריה בזמן הבליעה. היא נכנסה להיסטריה, וכנראה גם בגלל שההורים שלה נכנסו להיסטריה. בלית ברירה התקשרתי לאיחוד הצלה, שהגיעו יחד עם ניידת מגן דוד אדום. מכיוון שאין בית חולים ביישוב שלנו, בנסיעה לבית החולים יוצאים מתחום שבת, וזה אומר שאי אפשר לטלטל איתנו שום חפץ. לא יכולנו לקחת לחמנייה או במבה לילדה לאחר כך (ובאישור הרופאים), ומן הסתם שגם לא מוקצה כמו כסף או טלפון. יצאנו עם הבגדים שעל גופנו וזהו, מלבד תעודת זהות שחייבים לקחת לצורך זיהוי וקבלת טיפול בבית החולים.

לאחר בדיקה וכמה שעות של השגחה במיון ילדים, בשעה 02:00 לפנות בוקר, כשהילדה כבר רדומה על מיטת הטיפולים, הודיעה לנו אחת מנשות הצוות הרפואי שאנחנו משוחררים ועוד רגע יביאו לנו מכתב שחרור ונוכל ללכת. אני ובעלי מסתכלים אחד על השני ומחליפים מבט שאומר 'מה אנחנו אמורים לעשות עכשיו?'. אני חושבת לעצמי 'משוחררים לאיפה בדיוק?! לרחוב?!'. הרי מותר לחלל שבת רק לצורך חשש פיקוח נפש, אין אפשרות לנסוע בשבת בגלל שתקועים ברחוב.

אני שואלת אותה בנימוס ובטון קצת מסכן "אין איזה נוהל לינה לשומרי שבת שמגיעים בשבת?", והיא אומרת לי שאין כזה דבר. ואז בעלי אומר כמו מקבץ נדבות של ממש "אין לנו איך להגיע לבית", והיא משיבה – "אז נמצא לכם איזו פינה במסדרון בשביל הלילה, אבל בבוקר תצטרכו למצוא לעצמכם פתרון".

אני נמצאת שם בקצה המסדרון של מיון ילדים, אותה פינה שנתנו לנו, וחושבת לעצמי – איך זה קורה במדינת היהודים?! איך זה הגיוני ששומרי שבת נאלצים להגיע במהלך השבת לבית החולים, ולאחר סיום הטיפול פשוט נשלחים במהלך השבת אל הרחובעם ילדה בת 4, ללא קורת גג וללא אוכל? קר בחוץ ויש רוחות, אין לילדה אוכל, וזאת שבת קיץ והשבת יוצאת רק ב-20:00.

היו שם במיון עוד זוג דתי שהגיע עם ילדתם בת ה-5 בגלל שהיא איבדה את התחושה ברגליים. לאחר שעות של השגחה ומעקב במיון גם הם שוחררו אל הרחוב, וגם להם "עשו טובה" ונתנו להישאר במסדרון עד הבוקר ואמרו להם ש"בבוקר הם יצטרכו למצוא לעצמם פתרון".

בבוקר אני מחכה שבעלי יחזור מתפילת שחרית בבית הכנסת של בית החולים, בתקווה שהצליח למצוא איזשהו פתרון מול אחד המתפללים. בינתיים אני נמצאת ליד מיטת בתי, חרדה מכל איש צוות שמגיע לאזורנו, שמא אולי יודיע לנו שאנו נדרשים להתפנות כשטרם אני יודעת לאן מועדות פנינו ובתי עדיין נמה את שנתה.

כל אותו לילה הרגשתי כמקבצת נדבות, שעשו לה טובה לפנים משורת הדין ונתנו לה כמה שעות של קורת גג. מעולם לא הייתי כה חסרת אונים.

בעלי חוזר מבית הכנסת, ומספר לי שכשהגיע לשם ראה אישה דתייה שישנה כל הלילה על כיסא בעזרת הנשים. זו הייתה האמא של הילדה בת ה-5 שאיבדה זמנית את התחושה ברגליים.

זה לא אמור להיות ככה. זה לא הגיוני שבמדינת היהודים שומרי שבת שמשוחררים ממיון יגיעו לכזה חוסר אונים. ואל תגידו שזה משהו נקודתי בבית חולים מסוים, זהו מחדל ארצי.
רק לפני שנתיים נאלצתי בשבת להגיע עם בתי, שאז הייתה בת שנתיים, לבית חולים אחר בגלל התייבשות. גם שם לאחר טיפול ושעות של מעקב והשגחה במיון ילדים שוחררנו בעיצומה של השבת אל הרחוב עם ילדה בת שנתיים. ללא קורת גג וללא אוכל. חורף, קיץ, גשמים, סערות – כל זה לא משנה דבר.

בסופו של דבר מה שקרה בשבת האחרונה זה שאחד המתפללים שריין שני חדרי שינה בדירת חסד (ששומר תורה ומצוות צדיק קנה לשימושן של משפחות המאושפזים), אך אחת המשפחות לבסוף לא הגיעה ונותר לו חדר שינה פנוי. יש לציין שחדר שינה בדירת חסד צריך לשריין מראש, כשהמשפחה יודעת שבן משפחתם יאושפז במהלך השבת, אבל אין פתרון עבור מי שנתקע במהלך השבת ללא תכנון מקדים. חשוב בהחלט להעיר כי דירת חסד זה דבר שנתרם על ידי אנשים פרטיים טובי-לב, ולא קשור לבתי חולים.

"אין לי מה לתת לך לאכול, ילדונת שלי"

בעלי חזר משחרית בבית הכנסת ושאל אם הילדה אכלה משהו, ואמרתי לו שבמיון לא נותנים אוכל אלא רק למי שמאושפז במחלקות בית החולים. בבית הכנסת של בית החולים מביאים למתפללים אחרי שחרית לחמניות ויין לקידוש. הלכנו לשם להביא לילדה שתי לחמניות, שיהיה לה משהו לאכול, וכך הילדה זכתה לאכול משהו בבוקר.

הגענו לחדר השינה בדירת החסד ולאחר כמה שעות שינה, הילדה מתעוררת בצהריים ואוכלת כמה וופלים שהיו שם, וביקשה לאכול עוד. אמרתי לה "אין עוד אוכל, מאמוש", והיא חוזרת ואומרת "אני רוצה לאכול עוד", ואני משיבה לילדונת שלי "אין, נשמה שלי".

ב-18:30 יצאנו למנחה בבית הכנסת של בית החולים, וזוג דתי הביא לנו שקית כמה חטיפים בשביל הילדה. הגענו לשם וראינו את הזוג הדתי עם הילדה בת ה-5, והבאנו לה חטיף. אמא שלה קרנה משמחה ואמרה "תודה, היא רעבה".

זה לא אמור להיות ככה. לא במדינת ישראל. ולצערי הסיטואציה הזו חוזרת על עצמה מדי שבת בשבת, עם שומרי שבת שנאלצים להגיע בשבת לבית החולים ומשוחררים במהלך השבת אל הרחוב הקר, כשהם חסרי אונים, עם פעוטות וילדים קטנים, ללא קורת גג ואוכל.
איך זה הגיוני שמעולם לא הגדירו נוהל שינה בבתי חולים לשומרי שבת שנאלצים להגיע בשבת? איך זה הגיוני שחוק החמץ מקודם לפני כזה דבר שהוא אלפי מונים יותר בסיסי וחשוב?! הרי פסח זה שבוע אחד בשנה, והרי איסור 'בל יראה ובל ימצא' הוא בכלל על החמץ הפרטי שלך ולא של אחרים. אז למה מטפלים בנושא כזה טפל ומינורי, ולא בנושא מהותי שחוזר על עצמו שבת אחר שבת בבתי החולים בארצנו? איך מחדל כזה קורה במדינתו?! האם זו באמת מדינת היהודים? מצטערת, לא מרגישה ככה.